אני מאחלת לכל פעוט שנגמל מחיתולים שזה ילך לו בקלות, בפשטות ובטבעיות.

מסקנת הביניים שלי אומרת שהפעוטות מושפעים כל כך מהחוויה שלנו לגמילה שלהם

וככל שאנחנו נוכל להרפות, לזרום ולחייך- כך גם הם.

עלמא אור, בת שנה ועשרה חודשים, קיבלה ממני סיר מעט אחרי שמלאה לה שנה.

לא הסתתר מאחורי המחווה הזו שום רצון לגמילת בזק או ניסיון להפוך אותה לילדת פלא

חוץ מזה שכאמא שלה אני בוודאי חושבת שהיא כזו.

הרגשתי שהיא יכולה להתחיל ולהתמודד עם מה שקורה בעולם ללא חיתולים. ואכן התמודדה.

הסיר היה זמין לה, סיפרתי לה בשיתוף עם אביה על השימוש והיתרונות בצעצוע החדש ומצאנו

את ההזדמנויות להושיב אותה ולהראות לה כמה זה חביב ואפילו יעיל שרוצים להתאוורר.

לא היה שם שום פחד או לחץ ועלמא אור ניגשה לסיר מדי פעם וביקשה להשתמש בנפלאותיו.

כל עוד היה חם והיא לבשה שמלות, השתעשענו יחד איתה והיא סיפקה אותנו לפחות פעם בשבוע.

כשהימים החלו להתקרר אפשר לומר שזנחנו את הצעצוע לטובת פוטרים ושמיכות ורק לעיתים

רחוקות מי מאיתנו יזמה קשר מחודש עם הסיר כדי לוודא שאנחנו עדיין בעניינים.

במקביל, באותו חורף שמאחורינו התבשרנו על הריון נוסף עם ילד שצפוי להגיע בסוף יולי.

עם הבשורה באה ההחלטה לגמול את עלמא אור מהנקת פרא <מתי שבא לי איפה שבא לי>.

התבססנו על הנקת לילה ובוקר והוחלט ביני לבין אלוהי היכולת שלי לעצור את התענוג

שימלאו לה שנתיים, כמו גם בתכנון המקורי, עוד מהימים שנשאתי אותה ברחמי.

ברגע של תכנון לטווח הרחוק <זה לא קורה לי הרבה> הבנתי שיש לנו לידה שצפויה בסוף יולי,

גמילה סופית מהנקה בסוף חודש מאי ומעבר דירה בתחילת מאי שכולל גם את המעבר של

עלמא אור ממיטת התינוק למיטת נוער וכל זה מלווה במטעמי ותענוגות גיל השנתיים החמוץ-מתוק.

ובאותו רגע הבנתי, מספיק עם המשחקים, עכשיו זה בדיוק הזמן לגמילת חיתולים מסודרת!!

הורים יקרים! מרגע שהחלטה כזו נופלת, שהיא שכלול של ידיעה פנימית ומידע חיצוני- אל תתנו

לאף אחד ולכלום לעצור אתכם! אבל גם אל תכנסו ללחץ שיוביל אתכם לשבת על הרצפה ולנגב

שלוליות שנעשו כי הלחץ הצליח לעבור לילד מבעד לחיוכים, העידודים וההפתעות שלכם..

 

 

מעשה שהיה כך היה:

שלב א’: קניית תחתונים וכוננות ספיגה

כמו שכבר כתבתי סיר היה לנו והוא מוכר לנו היטב. בנוסף, ירשנו מאחותי חתיכת פלסטיק מקטינת

אסלות שמתבררת אצלנו כיעילה יותר מהסיר ואף מעבירה את הרעיון ש”עלינו כיתה”.

ידעתי שאני זקוקה להרבה תחתונים ובאופן טבעי פשטתי על חנויות זולות, האנגרים וחנויות

שמתמחות במוצרי תינוקות. דבר אחד ידעתי- אני על הטוסיק החמוד של עלמא אור לא מתפשרת!

ואחרי שמיששתי כמה תחתונים של שלישיה ב9.90 החלטתי שאני נוסעת לקניון וקניתי במחיר של

עשרה שקלים חדשים לתחתון עם ציורים של מיני מאוס ודורה- סה”כ 6 תחתונים. אמנם מעט,

אבל חמותי במקביל בילתה בדלתא בכרמיאל ורכשה המון תחתונים 4 ב10 ו100% כותנה שיפגשו

אותנו בסופ”ש הקרוב.

ערב קניית התחתונים היה ביום שני, לא רלוונטי לגמילה באותו יום. אבל בהחלט מתאים להענקת

התחתונים המהממים לעלמא אור ליצירת התלהבות נוספת והסברים על השינוי שעומד להתרחש.

שכלול הנתונים ובתוכם הרעיון שיש לי 6 תחתונים בלבד ל4 ימי גמילה הביא אותי למסקנה אחת

שהתבשלתי בה והסכמתי איתה ב100% שבשבוע הקרוב נעשה גמילה בבית בלבד ונשלח אותה

לגן עם חיתולים כרגיל. במידה ואני אראה את הבשלות והמוכנות שאני צופה לה, נמשיך ביום ראשון

אחרי סופ”ש של תרגולים גם בגן. אני אומרת לכם, זו לא דרך שמתאימה לכל אחד. אבל רק אתם

כהורים מבינים את התמונה השלמה ויכולים לקבל החלטות מהסוג הזה.

האמת, חשבתי שילך חלק. בכל זאת יש לנו קצת ניסיון והרבה התלהבות ובכלל התזמון המושלם.

 

שלב ב’: אטמי אוזניים והקשבה פנימית רצופה

כמה שלא הצלחתי ליפול למלכודת ההתערבויות מכל כיוון כשעלמא אור נולדה וגברתי בהצלחה

על הרצון של הסביבה לתת לה מוצץ, להאכיל אותה בדייסה, לשלוח אותה לגן וכו’ וכו’

חוסר האג’נדה שלי בנושא הגמילה מחיתולים, הקלילות ואולי הזחיחות הובילו לכך שהקשבתי

לכל בעל ניסיון שרצה להביע דעתו ונפלתי ברשת שהצליחה להכיל גם את עלמא אור וכמעט גרמה

לנסיגה שלי וייאוש מהתהליך. טוב שבמסגרת ההקשבה לסביבה, מצאתי גם קולות מעודדים

ובינם אמא שלי שפגשתי בערב שישי ומלמלה משהו שנטע בי בטחון והחזיר אותי למסלול

עם הרבה אהבה ונחישות.

 

ביום שלישי, הוצאתי את עלמא אור כרגיל בשעה 14:00 מהגן, הלכנו הביתה בשמחה וכמובן שהיא

לא ויתרה על איזו סחיטה של “הפתעה טעימה” נוכח האושר שקרן ממני וגם קיבלה.

הגשתי לה את התחתונים החדשות של דורה ועם התלהבות רבה החלפנו את החיתול ונתתי לה

להסתובב בבית בלי מכנסיים, כי אין מראה מתוק יותר מפעוט בתחתונים!! הזכרתי לה את מטרת

הניסוי והמשכנו עם הבטחון שהגעתי איתו, הרוגע וההדרכה הפנימית.

יום שלישי, הראשון לגמילה היה מעולה בכל דרך. פעם אחת הלכנו לעשות פיפי מיוזמתי ובפעם

נוספת מיוזמתה. פספוס אחד נרשם כשעלמא אור התיישבה בקלילות עם התחתונים על הסיר,

עשתה פיפי וקמה כאילו עשתה הכל כמו שצריך <מה שגרם לי להתמוגג>. העמדתי אותה על טעותה

כשאבא בא מהעבודה השוויצה גם לו ביכולותיה הטבעיות אך המופלאות כשגררה אותו לשירותים.

פספוס שני נרשם כשעלמא אור ואבא היו עסוקים בקשקושי ערב שלהם והיא עשתה קקי אחד

בתחתונים. היום הראשון לגמילה נגמר בסיפוק רב, במקלחת טובה, הנקה ולישון <עם טיטול כמובן>.

אמנם לא ציינתי קודם, אבל למרות הסרטון שקיבלתי מקופ”ח כללית במייל בדיוק באותו יום, החלטתי

לתגמל במילים טובות, בעידוד ובהכרה של השחרור מהחיתולים ולא להעניק מתנות על כל הצלחה.

בעיקר כדי לא ליצור תסכול מאי הקבלה כאשר היא תקועה או מפספסת. אבל באופן כללי דאגתי

לאווירה מאפשרת וצ’ופרים ללא קשר לרמת תפקודה.

יום רביעי, השני לגמילה, עלמא אור נשלחה לגן עם חיתול חדש והבטחה לשוב לענייני דורה

והאסלה כשתשוב. אבא לוקח לגן, אמא מקבלת נשיקה רטובה כבכל בוקר ומחייכת ליום חדש.

כשבאתי לאסוף את הקטנה מהגן, החלפתי כמה מילים עם הגננת על הגמילה שהתחלנו ועם

ההחלטה להמשיך לגמילה רצופה גם בגן החל מיום ראשון. הכמה מילים התפתחו לשיחה של

חצי שעה שבה הגננת, בעלת הניסיון הבלתי מעורער, מסבירה לי שזה חייב להיעשות ביחד

וזה הכי טוב עבור עלמא אור וחוסך בלבולים ותסכולים ובלה בלה בלה <אם הייתם יכולים לשמוע

את המוזיקה שיש לי בראש כשאני נזכרת במילים שלה>. סיכמנו שאני מחר מציידת בתחתונים

ובגדים להחלפה והיא תדאג לראות, לאבחן ולעדכן את המטפלות על התחלת גמילה בגן.

בתוך השיחה היא ציינה שילד שמוכן לגמילה ובשל יהיה נסער מאוד כאשר הוא מפספס.

תוך כדי שהיא מדברת ניסיתי להיזכר בעלמא אור נסערת בעקבות פספוס ולא הצלחתי. מילא.

יצאתי מהגן עם פחות בטחון אבל הרבה שמחה על הרצון של הגננת לשתף פעולה מיוזמתה

והלכתי עם הקטנה הביתה בשאיפה לראות אי אלו מהסימנים ההכרחיים שצריך כדי לגמול.

בגלל שאני אוהבת את דרך היקום לעשות דברים, הוא אוהב אותי בחזרה ואנחנו צוחקים יחד

על דברים שלאו דווקא אובייקטיבית מצדיקים חיוך.

לפני שיצאתי לאסוף את עלמא אור מהגן שוחחתי קלות עם אחותי וציינתי את נושא הגמילה.

כאמא שמגדלת את ילד <לעומת ילדה> בקיבוץ <לעומת העיר> לא יכולתי להשאיל הרבה טיפים

אך דבר אחד בכל זאת אימצתי: לא צריך תחתונים בבית <מה שיתברר כטעות סביבה מס’ 2>.

אז כשהגענו הביתה, הפשטתי את עלמא אור חלקית והושבתי אותה על הספה <מעור, תודה לאל>.

תוך כמה דקות עלמא אור עשתה פיפי בעודה יושבת בנחת על הספה וקוראת לי בסערה אמיתית

כשאני אנגב ונראית מאוד מתוסכלת! אחחח הנה האישור שכל כך הזדקקתי לו <לא!!>.

באותו יום רביעי, השני לגמילה, היו יותר פספוסים מהצלחות- אבל העיקר שהיא הייתה מתוסכלת

כי זה נתן לי מספיק בטחון להכין לעלמא אור שקית מלאה בגדים ו2 תחתונים <אני עוד לפני השלל>.

הלילה ירד, עלמא אור ישנה ומחכה בספק לבוקר הבא.

יום חמישי, השלישי לגמילה, אבא לוקח את עלמא אור לגן עם השקית המכובדת וילדה קטנה וחמודה

בתחתונים, מרגש! שלחתי אותה עם טייץ בצבע שבמידה ותפספס זה יבלוט <הדרך שלי לשלוט

מרחוק>. ואני התפניתי ליום שלי. התלבטתי אם להרים טלפון או לא וכמו תמיד הנחתי שאם תהיה

בעיה יצרו איתי קשר. עם גישה כזו אתם בטח תבינו אותי כשאספר שהגעתי לגן ונחרדתי לגלות

שהתשובה לשאלה שהפניתי למטפלת הראשית של עלמא אור: נו, איך היה? נענתה בתשובה שכלל

לא רלוונטית לחוויה שחשבתי שעברה באותו יום. מסתבר, אחרי שאיפסתי אותה, שהן בכלל לא ידעו

שעלמא אור מתחילה גמילה ורק אחרי שיצאו לחצר!! אחת המטפלות ראתה שלולית על המזרון

וכשחיפשה את מקור הרטיבות ומצאה את עלמא אור עם מכנסיים רטובות, הניחה כי מדובר במים

ונתנה לה לסיים לשחק בחצר. כשנכנסו מהחצר להחלפה הם גילו שעלמא אור עם תחתונים ורטובה

מפיפי והתפלאו מאוד שכן, אף אחד לא אמר כלום וגם לא הבאתי שקית בגדים, מה שכזכור לא נכון.

הן החליטו בכל מקרה שמאוחר מידי לשיחת הכנה והתחלה של גמילה כי לפניהן רצף צפוף של הכנה

לארוחת צהריים ולשינה. <פה כבר הבנתי את טעות סביבה מספר 1 שלי, הקשבתי לגננת>.

חזרתי הביתה מבואסת ועם רצון עז לנחם ולהכיל את עלמא אור שבטח עברה חוויה לא פשוטה.

הפעם שהגענו הביתה נסחטתי ב”הפתעה טעימה” מהכיוון של ‘לאמא אין כוח להתווכח איתי עכשיו’.

וכמו שהצהריים האלו התחילו כך היום הזה נגמר. הרבה ורק פספוסים, שובבות של דווקא.

חוסר הרמוניה ואמא אחת שדועכת לייאוש מדקה לדקה. אפשר לומר שלא הייתי במיטבי באותו יום.

כמובן ששמחתי שאבא הגיע מהעבודה ולקח שליטה על העניינים. הוא הגיע עייף מאוד אחרי יומיים

ארוכים של עבודה וסידורים והרוח המתנגשת של שנינו גם זיכתה אותנו במריבה מטופשת אחת.

בסיומו של יום חמישי, השלישי לגמילה, אפשר לומר שהתחלתי להרפות.

להרפות במובן של “לשחרר” מהלחץ על עלמא אור והתהליך ניסיתי יום קודם וזה עבד בדיוק

כמו שקראתם. הפעם התחלתי להרפות כי הבנתי שאני כרגע מעוטת יכולות ואנרגיה ואין טעם

לתהליכים משמעותיים שדורשים אותי במיטבי.

 

שלב ג’: בחזרה למסלול ולקיחת אחריות

אוקיי, אז בכיתי. או התבכיינתי. היה לי קשה, הלכתי לאיבוד. קיבלתי עצות גרועות ומייאשות.

פתאום כשהרפיתי לחלוטין הבנתי ששגיתי כשיצאתי מחוץ לאמונה ולהדרכה הפנימית שלי.

ההחלטה הראשונה שעלתה לי לראש היא לא לשלוח את עלמא אור לגן ולעשות יום רגוע בבית.

במחשבה שנייה, אם הבית יישאר במצב שלו- שום דבר טוב לא יכול לצמוח מזה ובטח שלא אמא

חדשה ומלאת סבלנות. אז שלחתי אותה לגן, הפעם בלי שקית כי ההיא מאתמול נשארה בשלמותה

ועם סיר, כמו שסיכמתי עם הגננת שחשבה שאולי הישבנון יהווה איום. לא התווכחתי.

יום שישי, הרביעי לגמילה, פחות ריגש אותי לראות את הילדה הקטנה שלי עם תחתונים ובמקום

התרגשות נכנס פחד וגם קצת לחץ לקינוח.

בסביבות השעה 10:00 הגננת התקשרה לדווח שעלמא אור מודיעה על פיפי ומסכימה להתיישב על

הסיר כשמציעים לה אבל משום מה לא יוצא כלום <משום מה>. בסוף היום נרשם פספוס אחד וכמה

ניסיונות שנגמרו בסיר נקי כפי שהבאתי אותו. הגננת מצידה הביאה פרשנויות של לוקח לה זמן והיא

לא רוצה להפסיד את הזמן עם המשחקים והילדים בניגוד לילד בשל שזה עניין זריז ופשוט.

לא התרגשתי להפתעתי בעיקר כי הספיק שהבנתי לא להקשיב יותר לקולות מבחוץ. שמחתי שהגיע

הזמן לאסוף את הקטנה אחרי שהספקתי את כל המטלות שביקשתי לסיים.

הדבר הנפלא ביותר שקרה באותו יום הוא שגיליתי שעלמא אור יכולה להתאפק! מהזמן שהגננת

דיווחה על פספוס ועד שהגענו הביתה היא נשארה בתחתונים יבשים לחלוטין. כל הכבוד ילדתי!

ועם כל הכבוד- איך שהגענו הבית, הפשטתי אותה במהירות ולפני שהספקתי להגיד תחתונים היא

רצה לשירותים וקראה לי לבוא. פספסנו. אבל זה היה פספוס משובח! הרגשתי שחזרנו למסלול.

נמלאתי תקווה מחודשת אם כי מהולה בחשדנות מה לגבי התהליך. נשנשו לנו יחד והשכבתי אותה

לצהריים על חיתול. היא ישנה פחות משעה כשסבא וסבתא באו לאסוף אותה לאולגה להופעה

של יובל המבולבל. הערתי אותה ומשום שלא רציתי פדיחות על הכסא בטיחות בשלב כזה מוקדם

השארתי אותה עם החיתול עד שנגיע להופעה במרחק 40 דק’ נסיעה.

כשהגענו ליעד, רק כ5 דק’ לפני ההופעה החלטתי להשאיר אותה עם החיתול למשך ההופעה

ושמחתי על שעה של חופש מהגמילה. מסתבר אחרי ההופעה, המוצלחת אגב, שהאגיס באמת

יכולים לספוג המון! כמות הפיפי שעלמא אור רוקנה לתוך החיתול הזה בהקלה שווה ערך ללחץ

שהשתחרר ממני כשאיפסנו את הגמילה ופתחנו באותו רגע דף חדש, נקי שבו הכל יכול להיות.

בעלי היקר הצטרף אלינו אחרי ההופעה כדי לפגוש את הוריו ולקחת אותנו לארוחת ערב אצל

ההורים שלי והצליח ללוות את עלמא אור לשירותים רגילים לחלוטין לפיפי.

עם אותם תחתונים יבשים נסענו כ40 דקות דרומה לארוחת ערב, הפעם ללא חשש שמא יתפספס.

אנחנו ביחסים חדשים וטובים עם הגמילה וכך זרמנו היטב עם היום ועם הסוף הטוב שלו.

הגענו לבית הוריי, כשבעלי ליווה שוב את עלמא אור לשירותים רגילים להתרוקן בהצלחה.

ארוחת ערב שעברה יבשה עם הרבה חיזוקים מאמא על התהליך והסבלנות הנדרשת והמובנת

והסתיימה בפספוס אחרי שכבר ירדנו משולחן האוכל.

הלכתי עם עלמא אור להתנקות במקלחת כשהיא ביקשה לעשות אמבטיה. הסכמתי בשמחה.

לקראת סוף האמבטיה היא הצביעה בסבל על הטוסיק שלה. הבנתי שהיא רוצה קקי והרמתי

אותה לשירותים. לא צריך לתאר לכם את ההקלה של שתינו נוכח היציאה המרשימה.

היא ביקשה לרדת, הלבשתי פיג’מה וחיתול כדי לא לבאס את היום המקסים ונסענו הביתה.

עכשיו בוקר חדש עם הרבה אהבה, שמחה ואורך רוח. עם טעויות שכבר לא אחזור עליהן,

אולי רק טעויות חדשותJ

אני לא מתכוונת לעדכן בחלק ב’- יש לי תחושה לגביו שיהיה קצר ואופטימי…

בהצלחה לכל הורה שבדרך, בברכת הקשיבו לעצמכם כי אתם יודעים הכי טוב!

 

 

 

הדס ויסמן- להאיר
נומרולוגית וקוראת בקלפים
מאמנת נשים להנהיג בחייהן- הובלה מתוך עוצמה פנימית!
אימון ממוקד לנשים במשבר ובשנה הראשונה לאחר הלידה

0524285719 dsdscaml@gmail.com