המסך יורד

דמעות של ייאוש

מסדירה את הנשימה

חשבתי שאני האשה המושלמת, המפרגנת, האוהבת, התומכת

חשבתי שלעולם נרצה לחבק, לנשק, לאהוב, ליצור יחד. להיות.

כואב לי כל הגוף כשאני חושבת על זה, אבל נראה שאין ברירה..

ללא ספק יהיה לנו טוב יותר בנפרד, ממילא לא נותר שום דבר של יחד..

אני מגדלת את הילדה שלי לבד, הוא מגיע חצי שעה לפני שהיא נרדמת

והולך, כן הולך חצי שעה אחרי שהיא רדומה. הוא מרגיש את זה גם.

דמעות של תסכול

לאן הוא הלך? עם הוא מדבר בטלפון? למי הוא מסמס?

כואבת לי הבטן, אני רוצה להקיא את המחשבה שאולי הוא בוגד בי.

אז מה אם קשה? בוא אליי, תדבר איתי, תהיה האיש שאיתו התחתנתי.

אני עושה כל כך הרבה כדי להשאיר אותו קרוב אליי וזה לא עוזר.

אין בבית הזה מקום לשנינו- זה ברור.

קשה לי לדבר אליו אז אני כותבת לו מכתב

הרבה מילים, מסר אחד: שינוי או פינוי.

הקלה

רוקנתי את הכאב, המחשבות והתסכול אל הדף.

עכשיו נותר מתח עצום. מה הוא יקרא מבין מה שכתבתי?

מה הוא יבין מהמכתב? האם הוא ינצל את הפרצה ויברח

אולי הוא ילחם? אולי הוא יבין סוף סוף…. אולי.

מתח ותקווה

הוא קורא ברפרוף, לא מבין מה אני רוצה, מסתכל אליי ומתחיל.

מתחיל להתגונן, להביא טענות מנגד, שולף האשמות קשות, יורה.

החץ  נורה למיקום הנכון ואני מתחילה לדמם ולכאוב.

מקופלת, קטנה, עצובה, פגועה.

ואף אחד לא מרים, אני לגמריי לבדי.

זעקה גדולה


לאן הולכים מכאן? לאן?


אמא? את קרובה אליי?


אחות? חברה? מישהו מבין אותי?

מישהו אי פעם עמד במצבי?

לאן הולכים מכאן? לאן?


כולם יגידו: אבל הייתם זוג כל כך מושלם,

הייתם כל מה שרצינו לעצמנו… מה קרה??


מה קרה באמת? מה קרה?


האמת שאני לא לבד.

האמת שזה מגוחך כמה נשים היו באותו שנייה בדיוק באותו מצב.

האמת שהיו ממש לידי נשים שהיו במצב  זהה.

קשר השתיקה חזק מידי, חזק עד למצב שהוא חונק והורג.

מונע מאיתנו לחבק אחת את השנייה, לפרוק ולקבל פרספקטיבה.


אז מה? להכנע?

לעולם לא.

גם לא במחיר דמי.

אם יש משהו שאני רוצה להאבק עליו- זאת האהבה שלי.

אין לי כרגע מושג למה או מה הערך העתידי של קיום הזוגיות הזו

אבל משהו בי קורא לי לצאת מעצמי, לנשום אויר ולחיות.


צעד ראשון: חמלה

להביע חמלה כלפיי האיש ההוא, שהיה פעם, לא מזמן, החבר הכי טוב.

אבל היום, לבוא לקראתו בנוסף לכל המאמץ שאני ממילא עושה?

לעשות משהו למענו מתוך הכאב הזה שאני חשה בגללו?

זה בכלל אפשרי? מה עובר עליי?


חמלה

מחווה קטנה. חיבוק. מבט. הכלה. הבנה. הקשבה.  ארוחת ערב. סקס.

נשיקה. תמיכה. יד. קפה. יחד. תשומת לב.

משהו אחד מכל אלו מידי יום. הכי קטן. הכי סמלי. שלא אצא מגדרי לקראתו חלילה.


הגלגל מסתובב

קשה לי להאמין שהמעשה הקטן שלי גרם לכל זה, אבל הוא מסתכל עליי.

אנחנו עדיין זרים אבל יש קשר עין.

אני לרגע מבינה- שאני כבר לא רוצה ללכת. אני רוצה להמשיך לקרב.

זה כמו קסם. בעצם זה קסם. אני מביעה חמלה, אני נותנת.

ומקבלת הרבה יותר בחזרה, אני אוהבת את ההתחלה החדשה הזו.

חמלה




הדס ויסמן- להאיר
נומרולוגית וקוראת בקלפים
מאמנת נשים להנהיג בחייהן- הובלה מתוך עוצמה פנימית!
אימון ממוקד לנשים במשבר ובשנה הראשונה לאחר הלידה

http://cafe.themarker.com/view.php?t=1500758