כדי להשלים את סוף השבוע ביפן החלטנו לנסוע לאקיהאברה – עיר החשמל. מי שאוהב גאד’טים, מחשבים, קונסולות משחק, מצלמות וכל דבר שקשור לטכנולוגיה, שיבוא!

כבר כשמגיעים ברכבת לתחנה אפשר להבין למה קוראים לרובע הזה עיר החשמל. כמות המסכים, הניאונים והאורות שפוגשים מיד עם הירידה מהרכבת – מסבירה את הכל. יש כאן צבעוניות מהממת שחובבי צילום יחגגו עליה. אני ממליץ מאוד לבקר כאן בערב ולהתרשם מהמראה.

mangaברחובות סביב תחנת הרכבת חנויות רבות מלאות במוצרי חשמל מכל הסוגים ובעיקר פלאפונים. ליפנים יש קטע עם פלאפונים בעל מסך ענק, שאצלנו היו בטח קוראים להם מקררים. כנראה שזה קשור איכשהו לשפה שלהם, שיש בה מילים קצת ארוכות. לאוהבי המנגה (קומיקס יפני) שבינכם תוכלו למצוא כאן חנויות שעוסקות במנגה על כל צורותיו, החל כמובן מחוברות קומיקס (ואפילו חוברות פורנו מצוירות), דרך סרטי DVD וכלה בחולצות, מגבות שטיחים ואביזרים שונים.

אני חושב שגולת הכותרת של האיזור הוא הבניין המכונה יודובאשי קמרה (Yodobashi Camera). קשה לפספס את הבניין שזוהר כולו באורות ניאון מהבהבים למרחוק. נראה לי שיש שם חמש קומות של מוצרי אלקטרוניקה, שעל פי מיטב המסורת היפנית כל קומה מוקדשת לנושא אחר. מחשבים, פלאפונים ומצלמות מכל הסוגים מוצגים לראווה, וניתן לגעת ולבדוק כמעט כל מוצר שם. וכאן אנחנו מגיעים לסיפור המעניין של הערב – ואיך שוב פעם היפנים הצליחו להפתיע אותי מחדש.

yodobashiמהיום שקיבלתי את המצלמה שלי בירושה מאחי (הצלם) ידעתי שהיא דורשת ניקוי יסודי של החיישן. למי שלא יודע החיישן במצלמה דיגיטלית הוא הרכיב שמחליף במידה מסויימת את סרט הצילום במצלמות הפילם. בכל אופן מרגע שנכנסתי ליודיבשי, רק חיפשתי את קומת המצלמות וניסיתי לברר אם יש שירות ניקוי לחיישן. מוכר חביב – שאפילו דיבר אנגלית הפנה אותי אל דלפק התיקונים בחנות. מסתבר שכאן כמו בקופת חולים צריך לקחת מספר ולחכות על הספסל שיגיע תורך. אז לקחתי, וחיכיתי כמו יפני מנומס לתורי. כשהגיע התור פניתי לשאול האם הם מנקים את החיישן וכמה יעלה לי התענוג. 5000 (חמשת אלפים)  ין – לא פחות ולא יותר! מיד עשיתי פרצוף לא מרוצה ושאלתי למה כל כך הרבה? (מדובר ב- 10 דקות עבודה – על השעון). שאלתי בנימוס אם הם מוכרים כאן ערכות ניקוי לחיישן, שאוכל לעשות את זה בעצמי. הטכנאי השיב בחיוב ולקח אותי עד לדלפק בו מוכרים את ערכת הניקוי. הסתכלתי עליה – והרגשתי מטומטם – מה אני אמור לעשות עם המקל הזה?! והטכנאי אומר לי – הנה זה מקל עם ראש רך מאוד, רק נוגעים בעדינות (ואני עושה עם הראש כן, כן, ואני בטח יודע איפה צריך לגעת…).

canonכנראה שהמצוקה הייתה ניכרת על פני, לא רק שלא ידעתי מה לעשות עם הערכה גם המחיר לא היה כזה שווה (3000 ין בערך). ואז כאילו והפתק של המזל שהוצאתי בבוקר התחיל לפעול לטובתי.

–  “אם תרצה, אני מוכן לנקות לך את החיישן עכשיו תוך 10 דקות במחיר של 100 ין (כן כן מאה!).”

– “מאה ין? אתה בטוח? לא אלף?” שאלתי בתמיהה

– “כן מאה ין” אישר הטכנאי

– “מה פתאום במחיר הזה?” שאלתי

– “Special customer price!” (יעני מחיר ללקוחות מועדפים)

אמרתי יאללה, מה יש להפסיד?! ואפילו הכנתי 150 ין מראש – לצאת לארג’ (פחות מעשרה שקלים).

הוצאתי את הכרטיס, נתתי המצלמה וחיכיתי בספסל. אלה היו עשר הדקות הארוכות בחיי. חששות החלו להתרוצץ בראשי: “מה עשיתי? איך נתתי לו את המצלמה? זה בטח עוקץ! הוא בטוח ידפוק לי אותה! יחליף לי עדשה… וסוללה! איך לא הוצאתי אותם?! ימכור לי את המצלמה ויעלם, ואני אשב על הספסל עד מחר…”

ואז כעבור עשר דקות יוצא לו הטכנאי מהמעבדה, עם המצלמה שלי בידו ושני דפים מודפסים. מציג לי את הדפים ואומר – “זה היה המצב לפני הניקוי” ומצביע על דף לבן אפור מעוטר בנקודות אבק שחורות. “וזה המצב אחרי הניקוי” ומצביע על דף לבן אפור בלי נקודות שחורות – הידד הניתוח הצליח. אבל אז תופס את עיני כתם בפינת הדף, כתם שלא היה בתצלום הראשון, כתם שחור ואפילו די גדול. “ומה זה?” אני שואל אותו בשיא התמימות. “זה אני לא יודע…, כדי לברר מה זה – צריך לשלוח את המצלמה למעבדה וזה יכול לקחת חמישה ימים”. קצת התבאסתי, אבל בגלל שזו מצלמה בירושה לא כעסתי. ואז באתי לתת לבחור את הכסף פלוס הטיפ עבור השירות. הוא הרכין את הראש, ואמר לא לא עם הראש. לרגע לא הבנתי מה קורה, אמרתי לו – “קח, זה שלך”. ואז הוא הצביע על הכתם השחור ואמר לי “אני לא יכול לקבל את זה, זה לא מושלם, לכן השירות הוא חינם”.

הייתי המום מהקטע הזה לפחות שעה אחרי. וכל כך מיהרתי לעזוב את המקום שלא יתחרט, עד ששכחתי את הדפים על השולחן שלו. אז ככה טיילתי באקיהאברה וניקיתי את החיישן בחינם. עכשיו נותר לי רק להבין אם נגרם נזק למצלמה.

בכל מקרה, כאלה הם היפנים – שואפים לשלמות ובעלי מוסר עצמי ומוסר עבודה גבוה בהרבה מהמקובל בעולם ובטח ובטח מזה המקובל אצלנו בארץ. ושלא תחשבו שאני מלקק פה דבש, בגלל שאני עובד עבור יפנים הם דורשים בדיוק אותו הדבר ממני. אבל זה בסדר, כי הם דורשים את זה גם מעצמם.