» » בלוג » הריון ולידה » לידה » סיפורי לידה » סיפור הלידה של עומר
סיפורי לידה

סיפור הלידה של עומר


אז למי שזוכרת, לפני 3 שבועות ב-28/11 שאלתי מאוחר בלילה איך אני אדע אם יש לי צירים כי אני מרגישה משהו. וגם לא ידעתי אם מטפטפים לי המים או שזה סתם הפרשות.

בהמלצת הבנות מהפורום לא הערתי את ה"חצי" וחיכיתי לבוקר. ב-6 בבוקר הערתי אותו ואמרתי לו שנראה לי שכדאי שהוא לא ילך היום לעבודה כי הבן שלו בדרך. ד"א, זה בדיוק היה התל"מ שלנו. הגענו למיון באסף הרופא שם שלחו אותי לבדיקת שתן, מוניטור וכד' וראו שאכן יש צירונים די סדירים אבל אני עוד רחוקה מאוד מללדת. פתיחה 2,ספינות מינוס 3.

שלחו אותי לעשות אולטראסאונד והערכת משקל בבי"ח. עשיתי חזרתי ואין שום התקדמות. הסברתי להם שאני חושבת שמטפטפים לי המים. הרופאה המאוד נחמדה עשתה לי בדיקה פנימית ואישרה את השערתי.

לפי הריח היא חושבת שזה אכן המים ואין מה להתעכב, צריך להכנס לחדר לידה- במיוחד בגלל שהטפטוף התחיל כבר בחצות הלילה…. אז חזרתי לקבלה ואמרתי להם שאני צריכה להכנס לחדר לידה והראתי להם את האבחון של הרופאה. ובדיוק אז הגיעו כל המקרים הכי דחופים של בי"ח………. אישה עם פתיחה של 9, עוד אחת עם פתיחה של 7.5, אחת עם קיסרי ואחת שצורחת על כל הצוות בלי סוף.

 

ורק אני, בחורה שקטה מטבעי, מחכה שיתפנו אליי….. בינתיים אחת האחיות הביאה לי כדור פיזיו שאני אוכל לשבת להרגע כי הצירים התחילו להיות יותר ויותר תקופים. שלחתי את ה"חצי" לקנות רדיאטור כי לא היה בתכנון שלי ללדת בתל"מ, הייתי בטוחה שאני אסחוב עוד מלא אז תכננתי לקנות באותו היום תנור ולא הספקתי. השבעתי אותו שיעשה את זה מהר כי אני לא יולדת בלעדיו. חצי שעה והוא היה איתי שוב, אני עדיין מתגלגלת על הכדור במיון. כל מי שהגיעה אחרי כבר נכנסה לפני ורק אני מתייבשת שם.

הוא הביא לי דנונה שאני מאוד אוהבת, כי כבר גוועתי מרעב לא אכלתי מאתמול בערב. את אותה דנונה אני אפגוש אח"כ בחדר לידה בצורת קיא…… סוףסוף מתפנים אלי ומחליטים לקחת אותי לחדר לידה. השעה כבר 12 בצהריים, ז"א כבר 12 מאז שהרגשתי שמטפטפים לי המים. אני מגיעה לחדר יפה, עם פלזמה, מיטה ענקית בשבילי, ספה מתכווננת בשביל הבעל והמיילדת מסבירה לי איך לעשות חוקן ושולחת אותי להתקלח להנאתי.

 

החוקן ממש לא נורא. 5 דקות ואני מרוקנת המקלחת מרגיעה ואני חוזרת לחדר נקיה ורעננה. נשכבת על המיטה מתחברת למוניטור. צירים סדירים, פתיחה רק של 3 ועדיין במינוס 3… איזה באסה… המיילדת שואלת אם אני רוצה אפידורל ואני אומרת לה שהצירים עדיין נסבלים אז אני אחכה קצת. אחרי חצי שעה הם כבר נהיים הרבה פחות נסבלים ושוב היא שואלת אם אני רוצה אפידורל. אני עונה שאני אנסה לסחוב עוד קצת. אז היא שואלת אם אותי למה? אם בכל מקרה אני מתכוונת לקחת אפידורל אז למה לסבול? אני עונה לה שהסבירו לי בקורס הכנה ללידה שזה סתם מעכב את הלידה ושכדאי לסחוב. היא מנסה להסביר לי שחבל על הכאבים שלי ושגם ככה לא לוקח למרדים שניה להגיע. "שכנעת אותי" אני אומרת לה לקרוא למרדים כי הרי גם ככה אני לא ממהרת לשום מקום ולא אכפת לי שהלידה תארך יומיים כואב לי מאוד ואני לא יכולה לסבול את זה!!! אחרי 20 דקות מגיעה מרדימה. מוציאה את החצי החוצה ומשכיבה אותי על הצד. מזהירה אותי לא לזוז גם אם מגיע הציר של החיים שלי ומכסה אותי בסדין. הרגשתי כמו גוויה….

 

10דקות ואני מרגישה הרבה יותר טוב. אין צירים או לפחות אני לא מרגישה אותם. אני מסבירה לבעלי איך יודעים במוניטור שמגיע ציר. בינתיים מחברים אותי לעירוי כי כבר עבר הרבה זמן מאז שהתחילו לרדת לי המים. אני הולכת לנמנם קצת…. אני מתעוררת וחם לי מאוד. ופתאום קר לי. ואני רועדת. אבל לא נורא העיקר שאין צירים. אנחנו רואים בטלוויזיה "פנטום האופרה" וזה עושה לי מצב רוח טוב כי אני מאוד אוהבת את השירים משם.

ב-2 החדרים שלידי מ-2 הכיוונים יש נשים שהחליטו לא לקחת אפידורל. אני שומעת אותן צורחות שחבל"ז. פחד אימים. אני שואלת בחיוך את בעלי ואת המיילדות שנכנסות לבדוק אותי למה הנשים האלו לא חוסכות לעצמן סבל ולוקחות כבר אפידורל. חוץ מזה שבא לי שיסתמו כבר….. פתאום אני צריכה קקי… לא נעים בכלל…. המיילדת שואלת אם אני בטוחה שזה קקי כי הרי עשיתי חוקן אבל אני מסבירה לה שאם אני לא הולכת עכשיו לשירותים אני מחרבנת להם על המיטה. מנתקים אותי מהמוניטור אבל אני עדיין מחוברת לעירוי ככה שבעלי יצטרך לבוא איתי לשירותים. פאדיחות, לא ממש נעים לי לשלשל כשהוא לידי אבל אין ברירה.

אני חוזרת לנמנם במיטה ומתעוררת בשביל להקיא את הדנונה ממקודם. מודדים לי חום והחום עלה…והאפידורל מפסיק להשפיע. אני מתחננת שיקראו שוב למרדים. אפידורל פעם שניה. שוב לישון ,שוב להתעורר ושוב להקיא. הפעם אנחנו כבר מתקדמים- פתיחה 7 ופלוס אחד. כבר 7 בערב. עברו יותר מ-16 שעות מאז שהתחילו לטפטף לי המים אז יש חשש לזיהום. בוריד הפתוח נותנים לי אנטיביוטיקה. כל הזמן הזה אני מחוברת למוניטור ושוכבת במיטה אבל לא אכפת לי- העיקר שלא יכאב. מקיאה בפעם השלישית…… הולכת לישון ומתעוררת כי אני מרגישה שהאפידורל מתפוגג.

9 בלילה, אני אומרת למיילדת (שהתחלפה בפעם השלישית) שתקרא למרדים. היא בודקת את מצבי ואומרת לי שאין טעם לקחת אפידורל עכשיו כי בלעדיו תוך שעה- שעתיים אני מסיימת ואיתו אני שם עוד הרבה שעות. וזה מתחיל לכאוב. אבל ממש. כל 2 דקות בערך מגיע ציר שנמשך כחצי דקה ואני מתפתלת. לא צועקת אבל מייללת לבעלי שזה כואב "אפילו יותר מבעיטה בביצים…" (כדברי צ'נדלר מ"חברים"). 11 בלילה ואני מתחננת למיילדת שתעשה משהו כי אני לא יכולה יותר. חוץ מהצירים אני עדיין עם חום וקשה לי מאוד! היא מעיפה מבט ואומרת לי "יאללה, את יולדת". היא מושיבה את המיטה שאני שוכבת עליה מכופפת לי את הרגליים ומעסה את הפירינאום. בעלי טוען שהיא מתחה שם את האמ-אמא של הפירנאום, הרבה יותר ממה שהוא העיז לעשות לי בעיסויים.

היא מסבירה לי מתי ללחוץ אבל העובר הקטן לא רוצה לצאת. אני לוחצת ולוחצת ובוכה בוכה וכואב לי כ"כ!!! היא מבטיחה לי שבציר הבא התינוק בחוץ. והציר הבא מגיע- והוא לא בחוץ. ושוב אני לוחצת בכל הכוח, מרגישה שעוד שניה יוצאות לי העיניים מהמקום או שעוד שניה יוצא לי קקי והמיילדת אומרת לי ללחוץ חזק "אבל עוד שניה יוצא לי קקי!" אני מתבכיינת לה. "זה לא קקי, זה תינוק!" היא מסבירה לי וכל הזמן מעודדת אותי שאני מתקדמת יפה מאוד. "פעם אחרונה והוא בחוץ" היא אומרת לי. "אבל גם מקודם הבטחת לי שזו פעם אחרונה והא לא בחוץ!!!" אני בוכה, מקווה שמישהו שם למעלה אולי ירחם עליי קצת…. 12 בלילה, מתחלף לו היום.

עברנו את התל"מ כמו שחשבתי, אבל אני בלידה עצמה. 00.25 והוא בחוץ. איזו הקלה פשוט אי אפשר לתאר!!! מהשניה שהוציאו אותו, זהו, כלום כבר לא כואב! הוא בוכה, עשה קצת קקי מרוב מאמץ (או הזדהות עם אמא שלו), עוטפים אותו, עושים לי תפר קטנטן (הספקתי בין לבין הצירים והבכי למלמל למיילדת שתשדל לא לחתוך אז לא חתכו והיה לי ב"ה רק קרע קטן), מניחים אותו עליי והוא כבר מנסה לינוק. גור קטן שלי- כמה חיכינו לך אבא ואני!!!! "חצי" מתחיל להתקשר למשפחות ולשלוח הודעות למי שצריך… ואני כבר שכחתי לגמרי איך לפני 10 דקות הייתי כולי שבורה ובוכיה- האוצר הקטן בידיים שלי!!! שולחים אותי להתאוששות איתו ואחרי שעה מפרידים בינינו- הוא לתינוקיה ואני לישון. אני ערה כבר 40 שעות (עם הפסקות שינה בחדר לידה) נרדמת תוך שניה…………

נשארנו בבי"ח קצת יותר מהרגיל בגלל שהיה לי חום בלידה, הוא קיבל אנטיביוטיקה אבל לא נורא זה גם שיחק לטובתנו, הוא קיבל יחס של VIP בתינוקיה בגלל זה… אחרי 5 ימים משתחררים הביתה, אחרי עוד 3 ימים הברית. אני מתה מפחד אבל עוברים את זה…. עכשיו אנחנו בבית מנסים להתרגל למצב החדש ולבונבון החדש.


ולכל מי שהצליחה להגיע עד לכאן:

1. כל הכבוד שהיה לך סבלנות לקרוא את הכל

2. שמו בישראל- עומר והוא בונבון אמיתי (חוץ מזה שהוא סובל מגזים- מסכן, אין איך לעזור לו כמעט…)

3. מסקנה חשובה ממיון יולדות ומחדר הלידה- הגישה שאיתה תגיעי והיחס שתתני לצוות זה מה שתקבלי בחזרה. תהיי עצבנית- יהיו עצבניים, תהיי רגועה יהיו הרבה יותר רגועים איתך וככה יעבור לכולם בשלום.

4. תודה לכל התומכות, המייעצות והמרגיעות שנמצאות בפורום החמים הזה. העברתן לי את ההריון בכיף!

מאחלת לכולן המשך הריון קל ונעים והמון המון בהצלחה בלידה!!!!!

 

omer


 

הגב

avatar
  Subscribe  
Notify of

תוכן מקודם

מוצרי טיפוח טבעיים לתינוקות

B&B – מבצעים באתר BOOKING

הדילים השווים באמזון

המופעים הכי חמים

נמאס לך להלחץ בכל פעם שאת צוחקת?

חנות משלכם בשופיפיי בעברית בחינם:

מערכת דיוור ועד 4 דפי נחיתה בחינם !

טיסות זולות לחול