» » בלוג » הבלוג » 1000 מילים על התמונה הראשונה שראיתי של התינוק שלי
הבלוג

1000 מילים על התמונה הראשונה שראיתי של התינוק שלי

זה היה ב24.10.2007, שעה 12 וחצי בצהריים, בית חולים תל השומר.
אחרי אשפוז של כמעט חודש, הגיע היום המיועד.
החליטו שהקטנציק בבטן בתהליך של האטת גדילה, והתחילו לראות איתותים שונים של מצוקה עוברית, מצב מלחיץ לכשעצמו, במיוחד כשאת לא יודעת כבר על מי לסמוך כי כל רופא אומר לך משהו שונה, אבל דבר אחד ברור, הילד הפסיק לגדול וצנח באחוזונים.
מאחר והוא היה במצג עכוז החליטו לנתח..

האמת שכבר לא היה לי אכפת איך יוציאו אותו, העיקר שכבר יוציאו.
עברתי הריון מאוד קשה, מעייף ומתיש נפשית, עם המילה "הפלה מאיימת" שריחפה מעלי כמעין עננה שחורה מתחילת ההריון עם הדימומים אחת לשבועיים והצירים שהתחילו בסביבות חודש רביעי ונמשכו כמעט עד הסוף, ובסופו של דבר ההאטה הזו בגדילה .
רק רציתי שיצא כבר!
הרגשתי שעל הגוף שלי כבר אין לי שליטה, וזה היה די ברור שההריון הזה הוא מעין טפיל לא רצוי מבחינת הגוף שלי, שעשה הכל כדי לטרפד אותו ולפנות אותו .

הניתוח נקבע לשעה 9 וחצי בבוקר, בקושי ישנתי שעתיים שלוש בלילה ועד שנרדמתי העירו אותי בשביל לקחת לי בדיקות דם. הייתי בהיסטריה ולחץ , גם מהתרגשות כי סוף סוף אני הולכת לפגוש את הדבר הזה שמתפרע לי בבטן ושבגללו יש לי בטן עגולה וגדולה..

בכלל, כל הקטע הזה של הריון, זה לא נתפס לך שיש שם תינוק. את יודעת שיש שם תינוק כי את רואה אותו באולטראסאונד ומרגישה אותו זז, ורואה אותו לפעמים גם פיזית כשהוא קופץ וזז וכל הבטן יחד איתו, אבל את לא באמת מעבדת את העובדה שיש לך בבטן תינוק קטן ,יצור חי.

בסופו של דבר אחרי שבכיתי כל הבוקר, אחרי המתנה של שעתיים וחצי שנראו כמו נצח, הכניסו אותי לחדר ניתוח.
כל הזמן אמרתי לעצמי בראש, את הולכת לפגוש את התינוק שלך עוד כמה דקות.
מתישהו בעלי נכנס לחדר, התישב לידי ופתאום המילדת אומרת לי "מזל טוב, את יולדת".
ואני לא מבינה כל כך כי אני לא מרגישה כלום, רואה וילון מול העיניים ואת בעלי שמלטף אותי ומרגיע, ופתאום, מראים לי יצור כזה קטן ולבנבן מלא ג'יפה, יש לו צורה של תינוק אבל הוא לא בכה, והכל היה כל כך מהר.
חיכיתי רק לשמוע את הבכי, ואז אני אומרת לבעלי בלחץ "למה הוא לא בוכה, למה הוא לא בוכה" , ואז נשמע "וואאהה" כזה עדין, כמו פעיה של גור קטן.. הקול הכי מתוק ששמעתי בחיי..

ואז אמרתי לבעלי, זהו,אני אמא, הכל בסדר עכשיו..ולא האמנתי שזהו, ההריון נגמר.
ניקו אותו והביאו לי לראות אותו, כשהוא עטוף בשמיכה, נתנו לי לנשק אותו.
כל כך רציתי לתפוס ולחבק אותו ולהיות איתו אבל הידיים שלי היו קשורות למיטה, מחוברות ל20 מחטים וצינורות, וכל הבטן שלי פתוחה, והיו חייבים לקחת אותו לבדיקות ולטיפול כי הוא נולד קטן.

הייתי זקוקה כל כך לבונדינג הזה של אמא והתינוק שלה ומנעו את זה ממני.

שכבתי שם על שולחן הניתוחים בזמן שתפרו אותי והרגשתי אושר רב על העובדה שהניתוח הסתיים בשלום ושיצא ממני תינוק בריא וחמוד.
בעלי התלווה אל הילד לתינוקיה.
תדרכתי אותו היטב יום קודם לכן שהוא נצמד לילד, שלא ירגיש לבד, שילטף אותו ויתן לו חום גם במקומי, ובעלי מילא את התפקיד הזה בצורה ממש מעולה, והרבה יותר טוב ממה שציפיתי.
הייתי כל כך גאה בו כששכבתי בהתאוששות והוא רץ ביני ובין הילד כל כמה דקות, דואג לשנינו.

אמרתי לו שאני חייבת לראות את הבן שלנו. שאלתי אם הוא בסדר, בעלי אמר שהוא בסדר גמור, הרופאים מרוצים ושהוא חמוד מאוד.
דפדפתי בתמונות שעל גבי מסך המצלמה, ראיתי תינוק קטן כזה, היו איזה 3 תמונות שלו צורח ועם עיניים עצומות, ואז, התמונה הזו..
תמונה שגרמה לי פשוט לבהות במסך.
הסתכלתי עליו, הוא היה כזה מתוק ויפה, וכל כך ברור למרות שרק נולד, ולמרות שהוא היה ממש פצפון היה לו מבט כל כך עירני וחודר.מבט מבין כזה.

וברגע הזה , זה היה מסוג הרגעים האלה שאת מרגישה מעין בום פנימי כזה, שאת יודעת שהתאהבת.
שאת יודעת שיש סיבה לחיות, שזכית לאהוב.
הבנתי פתאום על מה כתבו משוררים וסופרים, על הרגע הקסום הזה שמדברים עליו.
אהבה עצומה בלי גבולות.
אהבה שממלאת אותך, אהבה שהיא כל כולה נתינה טהורה..
הסתכלתי על התמונה, הגדלתי אותה על גבי המסך .. איך יכול להיות שיצא לי כזה תינוק יפה????

הייתי כל כך מאושרת ברגע הזה, התחיל ליפול האסימון שאני אמא, עם התמונה הזו, עם הידיעה שבמרחק של כמה מטרים ממני, בתינוקיה של בית החולים, שוכב היצור החמוד והקטן הזה, שהוא הבן שלי.
בשר מבשרי,
הדבר הזה שזז לי בבטן בחודשיים האחרונים, שנוצר ממני ומבעלי.
הבן שלי.
אני אמא.
אמאלה!!!!!!!!
כל כך תיסכל אותי זה שאני לא יכולה לקום אליו ושבטח הדבר שהוא הכי זקוק לו עכשיו זה אני והחום גוף שלי, והוא שוכב לו שם לבד. ביקשתי מבעלי שיצמד אליו וילטף אותו ויתן לו חום ומגע כי דווקא עכשיו זה מאוד חשוב.
היה לי עצוב שאני לא יכולה להרגיש ולחבק את התינוק שלי, כאילו לקחו חלק ממני והדבר היחיד שרציתי כל הזמן הזה היה להחזיק אותו בזרועותי ולחבק אותו.

בעלי השאיר אותי עם המצלמה , אני זוכרת שבמשך שעה הסתכלתי על התמונה המדהימה הזו והתרגשתי ובכיתי מאושר, מנסה לעכל שיש לי תינוק.

פתאום כל החיים שלי קיבלו משמעות.
שעברתי כל מה שעברתי כדי להגיע לרגע המושלם הזה. הרגע של להיות אמא.
וכל השאר זה שטויות. כלום לא חשוב באותו הרגע.
זה כאילו שבשניה שהבנתי את זה הציף אותי גל ענק של רגשות, רגשות עמוקים של אהבה בלתי נדלית ליצור הקטן הזה שפגשתי רק לדקה וחצי שם, בחדר הניתוח הקר והגדול, ועכשיו פתאום נפתח לי מקום חם וגדול בלב.
וידעתי, שמאותו רגע, אין דרך חזרה , הכל השתנה.

אחרי כמה שעות התאוששתי וקמתי אליו, והתחלתי את חיי כאמא לאוצר הקטן הזה, שאני אוהבת אותו עד אין קץ.

הוסיפו תגובה

Click here to post a comment

מה ההבדלים בין תחליפי החלב?

מערכת דיוור ועד 4 דפי נחיתה בחינם !

מחשבון הריון

נא לבחור את תאריך הווסת האחרונה

הדילים השווים באמזון

מוצרי ילדים במחירי מבצע :

המופעים הכי חמים

נמאס לך להלחץ בכל פעם שאת צוחקת?

חנות משלכם בשופיפיי בעברית בחינם:

טיסות זולות לחול