צעדת המיליון – הישראלים החדשים

קשת רחבה של תחושות עברה בי אתמול בערב לנוכח המראות במשדרי הטלויזיה, הנאומים, הסיסמאות וההתפקדות ההמונית של עם ישראל ברחבי הארץ ובעיקר בכיכר המדינה.
מישהו שם בחר טוב את מקום האירוע – ככר המדינה. ככר העם. כמה סימבוליות היתה שם אתמול, במאבק על צדק חברתי שהתקיים בסמוך לחנויות הכי יקרות באזור תל אביב ולבתים עם מחירים גבוהים ולא פרופורציונליים לכלום.

התכוונתי ללכת. אבל בשל צירים מוקדמים ומצב לא טוב עם ההריון הוכנסתי לשמירה ומרבית הזמן אני בשכיבה במיטה. אז תמכתי מרחוק ואני מנסה לעזור ולקדם את המחאה הזו כאן, על גבי הבלוג.

התקשורת בתחילת הערב היתה נורא מזלזלת ונורא מתנשאת “בואו נראה אם יעברו את המבחן” והפרשנים הריאליים ממשיכים לומר שזה לא משנה אם יבואו 100 אלף או מיליון כי המחאה הזו כבר העבירה את המסר וכבר מתחיל להיווצר שינוי.
אבל כולם הופתעו מהמספרים שרק המשיכו לטפס. 450,000 איש ברחבי הארץ, 300,000 מתוכם בתל אביב.
מדהים.
מרגש, ונותן תקוה!
התקשורת היתה כלכך פאתטית עם הניסיונות להוריד את רוחה של דפני ליף עם העלאת דברים שהיא עשתה בגיל 16, לפני עשור, איפה אני הייתי בגיל 16 ומה ידעתי?
אבל כנראה שזו קונספירציה מלמעלה ולא במקרה השתיקו את דפני במהלך הנאום שלה כדי להראות את אייל גולן (שממש לא מעניין מישהו) “מתרגש” מאחורי הקלעים ואושרת קוטלר ממש עצבנה עם היציאה שלה ש”אנשים באולפן מאבדים סבלנות לנוכח דבריה של דפני ליף והנאום הארוך שלה”. שתלך גם היא.
באותו הרגע איבדתי סבלנות לערוץ 10 ומבחינתי להפסיק לצפות בתוכנית המגזין. דווקא היתה לי הערכה אליה אבל כבר אין.

ואתם יודעים מה?
שיגידו מה שהם רוצים.
אתמול הוכחנו לכולם שהמאבק הזה חי וקיים, ואם ביבי ממשיך לישון בשקט כשחצי מדינה רוצה להדיח אותו , שיבושם לו. זה יתפוצץ לו בפרצוף בקרוב. הוא יכול להמשיך להתעלם מאיתנו , המעמד הבינוני בורגני וגם המעמד החלש, אבל כשתגיע עת הבחירות, אנחנו נזכור ונתחשבן.

אין לי שום נטיה פוליטית לכאן או לכאן, אבל נמאס לי שאי אפשר לחיות במדינה הזו. נמאס לי לשלם המון כסף כל חודש כי יש לי ילד. בעוד 4 חודשים יהיו לי עוד 2 תינוקות, בעוד שנה אצטרך למצוא להן מסגרת שבטח תכניס אותנו לצמצום כי איך אפשר להוציא 6000 ש”ח בחודש על מסגרת על 3 ילדים ועוד לא דיברנו על חיתולים וסימילאק. את הציוד הפעם נשאיל מחברים כי פשוט אין כסף.
וזה בסדר לי.

אהבתי את דבריו של איציק שמולי, יו”ר התאגדות הסטודנטים, שהישראלים החדשים הם צרכנים אחרים. שאנחנו כבר מפגינים ברגליים.
אני נמנעת מלקנות מוצרים של המותגים הגדולים בחודש האחרון, נמנעת מלהכנס לסופרים הגדולים ואמשיך כך. שישברו. למה רק אנחנו??

אתמול היו אצלנו זוג חברים עם 2 ילדים , גם כן, מרויחים טוב אבל מתקשים לגמור את החודש. נראה שזו נהייתה מכה חברתית. ולמה? כי חצי מהמשכורת שלנו נאכלת ע”י מיסים. דיברנו על יוקר המחיה ומחירי המזון ושאלתי אם הם גם מחרימים את הרשתות הגדולות אז הם אמרו לי “תראי איך חתכו מחירים , עכשיו זה משתלם. רק שהרשתות הגדולות כרגע שמו לנו פלסטר וסתמו לנו את הפה עם סל מוצרים בהנחה של 20%. איפה הם היו עד עכשיו? למה רק עכשיו הם נזכרים?

ואני אומרת להמשיך ולהחרים. שיורידו עוד, שיהיו מחירים קבועים וזולים, שיפסיקו להרויח על חשבוננו, נראה להם שיש לנו כח קניה גדול ומשמעותי ונפגע להם בכיס. בדיוק כמו שהם עשו לנו בשנים האחרונות.

והאבסורד הוא שבמדינה שלנו לחרדים ולמתנחלים הכל מסובסד. גנים, מסגרות חינוכיות, אנשים שלא עובדים ולומדים בכולל ומקבלים מימון מהמדינה. ואני תוהה אם לא שווה לחזור בתשובה, להתחרד ולהצליח לחיות בכבוד, עם מימון וסיבסוד של המדינה, במקום להיות בצד המממן לעבור להיות בצד שלוקח.

ואיפה הם בכל המחאה הזו? יושבים בצד ושותקים. שלא יגעו להם בקצבאות, בסיבסוד, ואנחנו ממשיכים לשלם כמו פראיירים

למה? כי להם יש ייצוג בממשלה שדואג להם. ולנו אין.

כי אנחנו אולי ממשיכים לחיות ולסבול את עול המיסים ורק עכשיו אנחנו מבינים שזו בעיה של כולם, ולא רק אצלנו.

אז אני לא גרה בצפון תל אביב. עברתי לבאר יעקב, ישוב קטן, ליד ראשון, ב”פרברים”. שהרבה יותר זול פה. ושפוי. וכמוני אני רואה הרבה חברים שמתחילים לעזוב את הערים הגדולות כי המחירים נהיו בלתי אפשריים .

והשינוי לא יבוא כל כך מהר. אולי מחירי הדירות ירדו קצת, אבל לא מספיק והשכירויות רק ימשיכו לעלות כי אף אחד לא קונה עכשיו דירה.

הממשלה שלנו צריכה להתחיל לכבד אותנו בחזרה. אנחנו עובדים קשה, משרתים את המדינה, משלמים מיסים ורק ממשיכים לחיות כמו פראיירים , אבל לא עוד.

אז אנשים יקרים, כל אלו שהשתתפו אתמול במחאה, אני גאה בכם. גאה להשתייך לגל הצעירים הזה, למאורע ההיסטורי הזה שלדעתי הולך להיות נקודת ציון.
ואם צריך, אז נמשיך במפגני הכוח האלה מדי שבוע, בכל הארץ, עד שיבינו שאנחנו רציניים ושאנחנו לא נוותר.
אני בטוחה שביבי היה מת עכשיו לאיזה מלחמה עם הפלסטינים, אבל גם אם זה יקרה, אנחנו נחכה בשקט עד יחלוף זעם ונמשיך עם המחאה והמאבק הזה , כי מגיע לנו לחיות פה , מגיע לנו לחיות ולא רק לשרוד.
זו המדינה שלנו.