פוסט מלחמה – מבצע צוק איתן. להיות אמא ל-3 ילדים

[fusion_builder_container hundred_percent=”yes” overflow=”visible”][fusion_builder_row][fusion_builder_column type=”1_1″ background_position=”left top” background_color=”” border_size=”” border_color=”” border_style=”solid” spacing=”yes” background_image=”” background_repeat=”no-repeat” padding=”” margin_top=”0px” margin_bottom=”0px” class=”” id=”” animation_type=”” animation_speed=”0.3″ animation_direction=”left” hide_on_mobile=”no” center_content=”no” min_height=”none”]

כן, גם את זה צריך לעשות. אחרי יותר מדי זמן שלא כתבתי מדי, המלחמה הזו פוגשת אותי בתקופה לא פשוטה. אחרי 3 חודשים שבהם אני ובעלי לקחנו קצת פסק זמן ונפרדנו, התחלנו לדבר השבוע על חזרה. בעיקר בשביל הילדים. לנסות לעבוד על זה. לראות איך כן אפשר להסתדר איכשהו, ותוך כדי אנחנו מוצאים את עצמנו מדברים על חזרה ואז אזעקה שהורסת את האידיליה, גורמת לנו לשנות פאזה מבחינת מצב המודעות ולעבור לעשות מה שצריך – שזה להגן על הילדים. להגן על המשפחה והבית שלנו.

אולי אני עוד אכתוב על הפרידה הזו ואולי לא, אבל כרגע כשטילים עפים לנו מעל הראש וכשאתמול בערב יכלנו לצפות במופע הטילים והיירוטים מהמרפסת שלנו שבקומה  גבוהה ופונה לדרום, זה פתאום מכניס אותך לפרופורציה. שאת מבינה מה באמת חשוב כשיש לך 3 ילדים. כשמפלס החרדה שלך עולה.

במלחמה הקודמת לפני שנה וחצי בערך, הבנות היו במשפחתון וחלק מהימים שלחתי וחלק לא. אבל עכשיו זה הרגיש כאילו כל הסכרים נפרצו ואין אלוהים ולשבת אתמול ולראות את הצרורות של הטילים שיוצאים לכיוון ישראל ולהבין שיש לנו פה עסק עם אנשים שמוכנים להתאבד ולהרוג בלי גבולות ומבלי להתחשב מי נמצא בצד השני באכזריות מוחלטת.

אני מבינה יחד עם זאת שילד שגדל בעזה כשכל שני וחמישי מפגיזים ליד הבית שלו, לא יכול לגדול אחרת כשכל מיני מטומטמים בסביבה שלו מבצעים פעולות טרור כנגד ישראל כשהם מודעים לכך  שההשלכות יפגעו בשכנים שלהם וזה פשוט לא מעניין אותם. זה כאילו שמעגל השנאה הזה לא יכול להסתיים. לא ברור לי למה הם לא עוזבים למקום אחר ומתעקשים על הרצועה הזו של עזה, או חיים בשקט ועוזבים אותנו לנפשנו. אבל אני מניחה שזה הרבה יותר גדול .

שמעתי את אחד הבכירים במשרד הבטחון אומר שהמטרה של הצבא הוא לפגוע בצד השני מכה קשה ולהשפיל  אותו. כשבאים מגישה כזו של “להשפיל” אנשים שחיים בשביל האגו ומוכנים להתאבד בשביל שיגידו שהם “שהידים” , אז ניכר שהסכסוך הזה לא ייפסק אף פעם. אני קוראת בפייסבוק קריאות של החברים שלי להכנס בהם בכל הכח אבל יודעת שהכח הזה עלול לחזור אלינו בבומרנג.

 

וזה מוזר.

אני מרגישה את השאננות באויר בקרב החברים שלי , כששאלתי הבוקר בעמוד הפייסבוק שלי “מי שולח לגן ומי משאיר”, כ-90% מהתגובות היו לשלוח. אז את יובל עמדתי לשלוח לקייטנה שנמצאת במרחק של 2 דקות הליכה מספר בנינים לידנו. בעלי אמר לי “מה פתאום , אל תשלחי אותו לבד”. אמרתי לו מה כבר יקרה? ואז הוא התארגן כדי לרדת איתו ותפסה אותנו האזעקה. רצנו עם הילדים לממ”ד ונשארנו שם למשך 10 דקות. שמענו 3 בומים מהטילים שיורטו באזור.

וזה מלחיץ. כשיש לך ילדים ופתאום אתה לא ברשות עצמך. אז את הבנות בחרתי להשאיר בבית למרות שיש להן ממד בגן. אני רואה איך אני נלחצת כשיש אזעקה ויודעת שאם חלילה יפול פה טיל באזור (ורסיסים כבר הסתובבו פה בשכונה שלי) ואני לא אהיה לידן אני אשתגע. וגם כשהן יצטרכו לישון צהריים זה יהיה בעייתי אז העדפתי להשאר איתן פה בבית ובסך הכל הסתדרנו יפה ביחד.

אני מקוה שהסיפור הזה יסתיים כמה שיותר מהר ונוכל לחזור לשגרה ולשפיות , שלא יהיו נפגעים בנפש ושנסיים בצורה הוגנת.

אני לא נופלת לשאננות , מצד שני לא בחרדות ומשתדלת לשמור על איזון ככל האפשר כי אני גם יודעת שהכל מלמעלה ושאם אתה צריך ללכת או להפגע, זה יקרה בכל מצב.

ראיתי איך במלחמה הקודמת טיל פגע בבית של דודה שלי ובעלה והילד היו בבית והיא היתה איתנו , הבת שלה היתה מתחת לבית שלה עם התינוקת שלה כשהטיל פגע בבניין ואף אחד לא נהרג. אז אני יודעת שאם הזמן שלך הגיע, זה יקרה.

בברכת סיום מהיר למלחמה המיותרת הזו ושנחזור במהרה לשגרה בלי אבדות בגוף, ברכוש ובנפש.

 

 [/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]