פוסט הפלה – התקופה שאחרי

לא להאמין. היום ה1 לפברואר. אני כמעט חודשיים אחרי הגרידה של ההריון ההוא שלא התפתח.

האמת, חשבתי שיהיה לי הרבה יותר קשה, אבל התגברתי ממש יפה. יוצא לי לראות לא מעט נשים בפורום אובדן שחודש, חודשיים וגם חמישה חודשים אחרי וחלקן גם יותר עדיין בוכות על האובדן ואני כל כך אחרי.

אני לא אשקר, יש ימים שמתגנבת לי לראש איזושהי מחשבה של “מה אם” ובאיזה שבוע הייתי יכולה להיות עכשיו, אבל אני מניחה לזה מיד ומחליטה שאני לא משקיעה את האנרגיות שלי בזה. יש לי 3 חברות שהרו יחד איתי פחות או יותר באותה התקופה והן עדיין בהריון שממשיך אבל אני מקבלת את זה באהבה ומאוד שמחה עבור כל אחת מהן. יודעת שזה לא קרה כי זה לא היה צריך לקרות ושזה עוד יגיע בזמן הנכון.

החודש הזה אני שומרת על אופטימיות, זיהיתי ביוץ לפני כמה ימים בצורה מאוד בולטת וברורה, עבדנו כמו שצריך ועכשיו צריך לחכות עוד שבוע וקצת כדי לדעת אם זה נתפס או לא. בינתיים יש לי מאתמול צרבות איומות, אני עייפה בערבים ויש לי תחושה פנימית שיש מקום לאופטימיות בהתחשב בעובדה שכיסינו את הביוץ והגוף אמור להיות פורה אחרי ההפלה.

פתאום שמתי לב הערב שאני מדברת בפורומים על ההריון הראשון והשני שלי ושזה לא כואב לי כבר. סוג של קבלה והשלמה עם העניין בידיעה שיש דברים שלא תלויים בי וככל שאנקוט בגישה האופטימית והחיובית זה יגביר את הסיכוי שדברים חיוביים יקרו לי.

עכשיו אני צריכה להעביר את השבוע הקרוב בסבלנות (שאין לי) ונראה מה יהיה , אולי תהיה הפתעה בקרוב..