מחכה.

[fusion_builder_container hundred_percent=”yes” overflow=”visible”][fusion_builder_row][fusion_builder_column type=”1_1″ background_position=”left top” background_color=”” border_size=”” border_color=”” border_style=”solid” spacing=”yes” background_image=”” background_repeat=”no-repeat” padding=”” margin_top=”0px” margin_bottom=”0px” class=”” id=”” animation_type=”” animation_speed=”0.3″ animation_direction=”left” hide_on_mobile=”no” center_content=”no” min_height=”none”]

כל יום שעובר אני מפנימה את זה עוד קצת.

אני אמורה ללדת כל יום, ואי הידיעה הזו מתי או איך זה יקרה, אני אפילו לא יודעת מה לדמיין, וזה מוציא קונטרול פריק שכמוני מדעתי.

מאחר ויש לי 2 היפריות בבטן, אי אפשר לדעת אם הימנית שמזה חודש נמצאת במצג ראש ולמטה בתעלה תחליט להצטרף לאחותה שעושה חגיגות ומתהפכת כל יומיים מראש לעכוז וחוזר חלילה.

כי מצד אחד אני מכינה את עצמי נפשית ללידה רגילה ומצד שני אני יודעת שיש איזשהו סיכוי של 30% בערך שזה יהיה בקיסרי אם המובילה תשנה מצג או אם פתאום יקרה מצב שבו הן או אני נהיה בסיכון וזה פשוט להיות תלויה באויר. בלי לדעת מה קורה ואיך.

קשה לי.

הבטן שלי כבר ענקית , כשאני חושבת על זה שיש לי שם 2 תינוקות שהן בגודל שבו יובל היה זה לא נתפס, כל פעולה הכי פשוטה גוררת אחריה התנשפויות ודופק מהיר כאילו רצתי מרתון. התיאבון שלי נפתח פתאום אבל אני לא יכולה לאכול כי אחרי כן כואב לי , אבל נורא בא לי לדעת מתי זה יקרה, איך זה יקרה, איך אני אדע שזה זה, ואין לי שמץ של מושג.

חברות שלי אמרו שנקבע ערב בנות בשבוע הבא לארוחת ערב, ואני לא יכולה להתחייב לכלום כי אני לא יודעת אם עוד שבוע אני עדיין אהיה בהריון או שלא.

מחר אני מתחילה שבוע 32. שבוע שאני והרופאים היינו מאוד סקפטיים לגביו. הלחץ דם שלי משחק איתי בימים האחרונים, בצקות חביבות למדי התחילו להופיע ברגליים שלי, הכל נהיה קשה יותר ואני תוהה, איך לעזאזל אני אדע כשיגיע הרגע?

לפני 3 ימים הצוואר רחם שלי היה באורך של 9 מ”מ!

פחות מסנטימטר מפריד בין הראש של המובילה לנרתיק שלי! מצב שנוצר בד”כ לפני לידה. ויש את החשש הזה שתתחיל פתיחה ואני לא אדע, או שתהיה רעלת ואני אהיה שאננה מדי.

משתדלת לא להתעסק בזה יותר מדי אבל אי אפשר, מרגישה כמו פצצה מתקתקת שעלולה להתפוצץ כל רגע.

אפילו את הקלקסן והאספירין התחלתי לקחת מוקדם בבוקר למקרה שאצטרך ללדת באותו היום כדי שיהיה מרווח כמה שיותר גדול.

לא יודעת איך כל אחד מהימים הולך להסתיים. יש לי כבר תיק בכוננות בחדר עבור אשפוז ולידה,

אבל למישהי חסרת סבלנות שכמותי זה לא פשוט לשבת בחוסר ידיעה ולהמתין בסבלנות.

 

מצד שני אני מקננת בטירוף.

היום ארגנתי את הבית, הכנסתי מכונה, בישלתי, וכן עמדתי קצת על הרגליים כי הרגשתי שהגוף שלי מתנוון לגמרי. היה לי קשה, לצירים אני משתדלת שלא להתייחס אבל הייתי צריכה לפרוק קצת תסכולים.

ההורים באו אלינו להדליק נרות. כל יום אני תוהה אם היום זה היום האחרון שיש לנו לפני שהן יצאו או לא.

בלילה אני נלחצת מזה שפתאום אני מרגישה אותן ממש נמוך או שאני מרגישה לחצים.

יש פחדים שצפים ועולים מתוך חוסר הידיעה הזו ואני משתדלת לשחרר ולהרפות. לא להתעסק בזה יותר מדי. להיות במקום שלו מתוך אמונה שהן יצאו כשהזמן הנכון יגיע עבורן.

מי יודע.

אולי מחר זה יקרה.

אולי בגלל זה אני בהיפר כרגע למרות שאני קרועה מעיפות אחרי בקושי שעתיים שינה ביממה האחרונה (פיפי בהריון תאומים זה מכה!)

מקוה לסחוב עוד קצת, ובאיזשהו מקום מקווה שלא..

 

ואני רוצה לסיים עם השיר המדהים הזה של ריטה, מחכה, שזה שיר שנתן לי הרבה כוחות עם האובדן של ההריון הקודם ועם ההתחלה של ההריון הזה.

יש משהו קסום במילים שלו שמרגש אותי כל פעם מחדש .
[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]