לא נותר מקום ליותר מדי אופטימיות..

כנראה שזה לא הריון.

בעצם זה כן הריון, יש שק הריון שאפילו גדל בשבוע האחרון, אבל אין עובר ואין דופק.

הלכתי לאולטראסאונד בקופת חולים הבוקר, הטכנאית היתה מאוד יסודית, בדקה כמו שצריך, היה איזה צ’ופצ’יק קטן שלא היה בשבוע שעבר, אבל הוא לא היה משהו שתאם לשק חלבון או עובר.

שבוע 7+4, היו צריכים כבר לראות משהו לטענתה ואני מתחילה להפנים שזהו.

בכל זאת, אני רוצה לתת לזה עוד שבוע , לעכל, להתכונן נפשית, אולי הגוף יפלוט מעצמו את ההריון הזה שלא מתפתח, ואולי יקרה נס למרות שאני מאוד סקפטית ובעוד שבוע משהו שם פתאום יתחיל להתפתח ולהיות ברור יותר.

אז זהו,

הייתי בהריון במשך חודש וחצי בערך.

קצת עצוב לי עכשיו, אבל אני יודעת שזה טבעי ונותנת לעצמי להיות שם עם התחושות.

יודעת שעשיתי מה שאפשר אבל כנראה שזה לא היה צריך להיות ושהכל לטובה וההוא למעלה יודע מה הוא עושה.

נמתין עוד כמה ימים, ואחרי שנספיד סופית את נושא הדופק (אמרו לי לחכות לשבוע 8), נראה מה הלאה.

נסיים את הסיפור ונתחיל מחדש מתוך אמונה מלאה שהכל קורה כפי שצריך לקרות..

בהזדמנות זו אני רוצה להודות לכל החברות המדהימות שלי שתמכו ועודדו, והיו שם ועדיין שם בשבילי ברגעי המשבר, עזרו לי להרים את עצמי , לנער את האבק, לנגב את הדמעות ונתנו כח להמשיך הלאה.

זה לא מובן מאליו!

בעת כתיבת שורות אלו, אני מקבלת טלפון מאחת הבלינגיות, ששומעת בקול שלי שמשהו לא בסדר, ואחרי שאמרתי לה היא מספרת לי על פוסט שהן בדיוק פרסמו הבוקר של מישהי , גולשת, ששיתפה אותן בפוסט אישי שלה.

מישהי שעוברת בדיוק את מה שאני עוברת.

להיפרד / בלינג בלינג

קראתי את הפוסט שלה והיא פשוט תיארה מילה במילה מה שעובר עלי.

את הכאב הזה. שלמרות שזה רק התחלה של הריון , אבל זה עדיין כואב.

כמו שאמרו לי חברות, תרשי לעצמך להתאבל, תשתחררי מזה.

ואין דרך יותר טובה לשחרר מלכתוב. מלפרוק ולהוציא החוצה.