יום אחד זה יקרה, בלי שנרגיש משהו ישתנה..

וזה יבוא, כמו קו חרוט על כף יד, זה יבוא, בטוח בעצמו , כאילו היה שם תמיד וחיכה שנבחין בו..

והנה, אני שוב יושבת פה, רוויית הורמונים, בהריון.

לא מאמינה שאני כותבת את זה.

אני בהריון.

וכן, מותר לי להתלהב.

אחרי הגרידה שעברתי ואולי כימי שלעולם לא אדע אם היה או לא היה בחודש שעבר, אני בהריון.

עם הAPLA והLOPUS שהן שתי מחלות לא פשוטות כשמדובר בהריון, אני בהריון.

היום בבוקר הלכתי לרופאת משפחה שלי, לקחתי הפניה לבטא ופרוגסטרון כדי לבדוק מה העניינים.

בזמן שישבתי אצל האחות והמתנתי שהיא תסיים את ענייני הניירת ראיתי בצד את הקופסאות עם הסוכר ענבים. אלו שעושים איתן את בדיקת העמסת הסוכר איפשהו בשבוע 20 ומשהו.

כל כך קיללתי את הבדיקות האלה בזמנו ופתאום היום אמרתי לעצמי – היי, אולי עוד 3-4 חודשים אני אגיע למצב שאני צריכה לעשות את הבדיקה הזו ולשתות את הגועל נפש הזה שוב מדולל בלימון. אני דווקא רוצה.

נפל לי האסימון, הבנתי שאני בהריון , ושיש סיכוי שהפעם זה יצליח.

לא הייתי אופטימית במיוחד, ופתאום בצהריים מגיע הSMS והמייל שיש תוצאות מקופ”ח, והתוצאה היא בטא של 472 ופרוגסטרון של 80.

אחרי שעוברים הריון שלא התפתח ועוד חשד להריון שגם הוא מסתיים בסופו של דבר בדימום, יש קצת חוסר אמון שמחלחל פנימה.

החשש הזה שלא אוכל להרות שוב וללדת נמצא איפשהו מאחורה, אבל משהו בפנים אומר לי להרגע ולנשום עמוק ושהפעם זה בסדר.

אני מפחדת לשמוח, מפחדת להאמין, הבדיקה הברורה הזו לא מותירה מקום לספק.

היום הרגשתי שהיה לי קצת עומס יתר אמוציונלי והורמונלי, אחר הצהריים אמא שלי הציעה לי להצטרף לחוף הים עם יובל.

הלכנו למרות שאני שונאת חול ושונאת להתלכלך, אבל אמרתי לעצמי בשביל הילד.

אז הלכנו , אחותי תפסה פיקוד על יובלי והם אספו צדפים ובנו ארמונות בחול, אמא שלי הלכה לשחק איתם קצת ואני ישבתי לי בשקט, הסתכלתי על הים, נשמתי עמוק ונרגעתי.

אמרתי לעצמי שיהיה בסדר, שעכשיו זה הזמן להוריד הילוך ולהרגע.

וכן, אני עדיין בחרדות ועל קוצים ואני לא ארגע עד שאני לא אראה דופק.

 

תכננו לטוס לחול בחודש הבא עם המשפחה, טיול משפחתי. עשיתי קצת בירורים לגבי הביטוח והבנתי שיהיה בעייתי לבטח אותי כשאני מוגדרת כהריון בסיכון.

הרופא אמר שהוא מגדיר אותי בהריון בסיכון גבוה אז מבחינת הגדרה אין מצב שמבטחים אותי.

התיעצתי עם חברה שגם סובלת מבעיות קרישיות והיא אמרה לי שחבל לאבד את ההריון היקר הזה, חבל להסתכן.

שכרגע אני צריכה להתמקד בלהיות רגועה, להוריד לחץ, לעשות רק מה שעושה לי טוב.

להגדרתה – לגרום להורמונים הטובים לזרום לי בגוף.

אז אני נותנת לעצמי את זה.

מדי ערב יושבת לצפות  קצת בטלויזיה, נגמרה התקופה של לעבוד מסביב לשעון, אני צריכה לנשום קצת, מותר לי אחרי שנה וחצי של עבודה קשה מאוד.

לא יקרה שום דבר.

 

האמת שאני קצת יותר רגועה עכשיו כי מישהי הסבה את תשומת ליבי לכך שהפרוגסטרון שלי צנח למתחת ל40 בשבוע שבו הפסקתי לקחת אותו ואולי הפרוגסטרון הנמוך בגוף שלי הוא הגורם המשמעותי של ההפלות עד עכשיו והרחם פשוט לא הצליחה לתמוך בהריונות והם נפלו.

אז עכשיו עם פרוגסטרון ברמה גבוהה מאוד אני מאמינה שיהיה בסדר , הגוף שלי מגיב לזה טוב. אפילו טוב מדי.

אני עם בחילות 24 שעות ביממה, בקושי מסוגלת לאכול משהו, חיה מצרבת לצרבת, בעיקר שותה המון מים קרים ונפוחה מאוד, אבל מניסיון בהריון של יובל – אחרי 6 חודשים עם בחילות לא עליתי גרם וסיימתי את ההריון עם 8 קילו עודפים בלבד.  גם אז התנפחתי ישר בהתחלה אבל בהמשך זה התאזן.

ופתאום עוד חברה היום הודיעה לי שהיא בהריון אז יש לי עם מי להעביר חויות ואת חופשת הלידה ועוד חברה שלי שהיתה חודש לפני בהריון של יובל גם עכשיו נמצאת בערך חודש לפני, ופתאום כולן בהריון.. כיף..

וזהו.

אז דברים קורים כפי שצריך לקרות. צריך קצת אמונה.

טרם החלטתי אם לפרסם את הפוסט הזה או לא. לשם שינוי בא לי קצת לשמור את זה לעצמי ולא לחלוק עם כל העולם למרות שהמשפחות שלנו כבר יודעות, ראו אותי בחג ואי אפשר לפספס שאני בהריון. אפילו הסייעת בגן היום נעצה לי מבטים בבטן..

ובעצם, מצד שני ,מה אכפת לי? שידעו.. גם ככה מי שיראה אותי כבר ידע, זה לא מצב שתוהים או מנחשים. פשוט רואים בבירור!

והבטן – הזויה לחלוטין!  מתאימה לחודש רביעי.

אולי מחר נעשה אולטראסאונד ראשון לשק הריון, טרם החלטתי. נראה באיזה מצב אקום בבוקר.