חרדות של הריון תאומים..

[fusion_builder_container hundred_percent=”yes” overflow=”visible”][fusion_builder_row][fusion_builder_column type=”1_1″ background_position=”left top” background_color=”” border_size=”” border_color=”” border_style=”solid” spacing=”yes” background_image=”” background_repeat=”no-repeat” padding=”” margin_top=”0px” margin_bottom=”0px” class=”” id=”” animation_type=”” animation_speed=”0.3″ animation_direction=”left” hide_on_mobile=”no” center_content=”no” min_height=”none”]

מי שמכיר אותי יודע שכשיש לי איזושהי בעיה היא עוברת תחקיר מקיף בגגל ושאני לא רגועה עד שאני לא יודעת עליה כל מה שצריך.

אז ביום שישי, יום כיפור, בשעה 4 לפנות בוקר התעוררתי משינה עם קוצר נשימה כבד מאוד. פתחתי את החלון במרפסת וישבתי קצת בחוץ ועדיין התקשיתי לנשום והרגשתי דופק מטורף.

מדדתי לחץ דם שהראה דופק שנע בין 130-150 כאילו רצתי מרתון. בשלב מסוים הערתי את בעלי כי קצת נלחצתי.

מה שאני יודעת לעשות כשיש קוצר במיוחד ליובל זה אינהלציה.

שמתי לי קצת ונטולין עם מי מלח, במינון ממש נמוך ועשיתי במשך כמה דקות. תוך כדי הרגשתי איך הדופק נהיה יותר חמור ואחרי 10 דקות הפסקתי וראיתי שהדופק שלי הגיע ל180-170. לא ברור בכלל.

בעלי קצת נבהל מזה . האמת, גם אני. כבר התחלתי להרגיש סחרחורת ובחילה ולא הייתי בטוחה אם אני יוצאת מזה.

התקשרתי למיון יולדות בתה”ש (5 וחצי בבוקר) ואמרו לי שאם אני מרגישה צורך אז להגיע למיון כללי ושהם לא מייעצים בטלפון וגם שעם הריון תאומים לא לוקחים סיכון. החלטתי לחכות עוד שעה ולראות מה יהיה, בינתיים נשמתי עמוק עד כמה שיכלתי ועשיתי מדיטציה כדי להרגע קצת. זה כנראה עזר. תוך שעה הדופק שלי התייצב על 90-100 והקוצר נרגע. כבר היה 7 בבוקר, החלטתי לישון קצת עד שיובל קם ב8 והעיר אותי.

את כל הסופשבוע ביליתי במיטה במנוחה מוחלטת. הייתי די בטראומה מהאירוע הזה בבוקר ומאחר וזה יום כיפור העדפתי שלא להתחיל לנסוע למיון ולהתקל בכל ההריוניות שאוטוטו יולדות בגלל הצום.

למזלי זה נרגע.

היום בבוקר (ראשון) הלכתי לקופה, למסור את האיסוף שתן שעשיתי לחלבון בסוף השבוע, החלטתי לנסות את מזלי והצלחתי להכנס לרופא נשים מהקופה. למרות שבפעם האחרונה הוא היה קצת אנטיפט אבל מאחר ויש שביתה כרגע של המתמחים אין לי מרפאת היריסק – מרפאת הריון בסיכון.

אמרתי לו על האירוע הזה, הוא אמר שצריך לשלול קריש דם בריאה ולעשות בדיקות במיון או אצל רופא משפחה. לקחתי את רופא המשפחה.

שלח אותי לאולטראסאונד לבדוק אורך צוואר. ראינו את המופרעות, אחת עכוז ואחת ראש, שתיהן רבות על הפתח של צואר הרחם , האחת עם הראש והשניה בבעיטות (זה קורה גם ברגעים אלו ) והן השתוללו כרגיל.

צוואר הרחם התארך ל32 מ”מ שזה טוב יחסית. הטכנאית אמרה שהיא רואה שיש ריבוי משמעותי של מי שפיר ושחייבים לבדוק את זה ושזה בד”כ מעיד על סוכרת. אמרתי לה שבשבוע שעבר הסוכר שלי יצא תקין והיא אמרה שאלך לרופא לראות.

קצת נלחצתי, הלכתי חזרה לרופא נשים, הוא אמר שיש לי סקירה בשבוע הבא ושעד אז זה יחכה. נראה לי שהאגו שלו נפגע מזה שאני הולכת להי ריסק בתה”ש. (בכל זאת שם מתיחסים אלי יותר).החלטתי שאני מתעלמת.

הוא אמר שאין מה לעשות עם זה כרגע ונראה מה יהיה שבוע הבא.

התקשרתי לרופא מההייריסק, ד”ר וייס, עדכנתי אותו על הנתונים, אמר שכדאי שאגיע אליו בכל זאת לביקורת . הלכתי לרופאת משפחה שאמרה שאת הבירור לקריש דם אפשר לעשות עם רופא ריאות בקופה רק שסביר להניח שלא יהיה תור בקרוב.

מאחר וכבר היה לבת דודה שלי אירוע שכזה בהריון ואני יודעת כמה זה מסוכן החלטתי ללכת על האופציה השניה, הפניה למיון.

אחה”צ הגעתי לביקורת אצל ד”ר וייס בקליניקה. יאמר לזכותו שהוא בנאדם מקסים, סבלני ומקצועי ואני כלכך מרוצה מזה שנפלתי עליו (בהמלצת חברה).

הוא בדק את מי השפיר, אמר שיש כמות בסדר ושזה לא ריבוי ושאין מה להלחץ. הצוואר התארך ל42 (מי אמר דינמיקה צוארית?) והוא ביקש ממני לכווץ קצת את השרירים של האגן ופתאום הצוואר נפתח והתקצר ל2.5.. מפחיד.

אבל הוא אמר שאנוח, אני מתחילה היום טבליות של קרינון שזה סוג של פרוגסטרון שאני מקוה שירגיע את הצירים ויעשה טוב.

יצאתי ממנו מעודדת ורגועה, הוא אמר שאין ממה להתרגש ושהוא מרוצה לדבריו מהמצב שלי.

הוא היה כמו איזו זריקת הרגעה אחרי הטירוף של הימים האחרונים וחזרתי כשאני יכולה לנשום לרווחה. אולי הקוצר היה מכל הלחץ הזה שיש לי לאחרונה.

בשבוע הבא סקירה, מקוה שלא יהיו התפתחויות. החלטתי לחכות עם ההפניה הזו למיון להתקף הבא בתקוה שלא יגיע.

אנסה להתמקד קצת במדיטציות ודמיון מודרך, בינתיים נהנית להרגיש את הקטנטנות שלי בבטן, קופצות, בועטות ומאגרפות. מחכה בקוצר רוח שיצאו כבר וכל שבוע זה נהיה יותר ויותר אמיתי וחזק והסיכוי לזה שההריון הזה יסתיים בשלום עולה עם כל שבוע שחולף.

כבר שבוע 21! מי  היה מאמין. נראה לי שאני אתן לעצמי להאמין לגמרי אחרי שבוע 28 כשסיכוני הפגות יורדים משמעותית.

אני לא מעיזה להתחיל לבדוק לגבי עגלות תאומים וציוד. יודעת שזה יצטרך לחכות עד שנדע שהן בסדר.

אני כן פוזלת בקטנה לכיוון של עגלות אבל עדיין, לא מרשה לעצמי להתלהב, גם לא כשאני עוברת ליד מחלקת הבנות בחנויות לתינוקות.. שומרת על פרופיל נמוך. מנמיכה ציפיות ככל האפשר.

 

בשאיפה להמשך שבוע רגוע.. אני.[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]