המכתב שאולי תקרא..

הי יקר שלי.

מה שלומך?

אני חוזרת עכשיו מעוד מפגש משפחתי ספונטני אצל אמא שלך. כמו שקרה עשרות פעמים בעבר. קפצתי עם אמא שלי יחד עם הילדים לבקר, גם האחיינים שלך היו, חגגנו יומולדת לקטנה. לאט לאט הבית התמלא, כל המשפחה הגיעה, כל הבני דודים, וקולות של צחוק ושמחה מילאו את חלל החדר.

היה צפוף, כמו תמיד , וחנוק, אבל חם. חם בלב.

ואתה היית שם אבל רק בתמונות שעל הקיר. מכל כיוון המבט שלך נשקף. המבט הזה שלאחרים נראה קשוח ורציני ועבורנו מסמל רוך ושמחת חיים.

והיית כל כך חסר. כל פעם שאני שם אני נקרעת מבפנים , במיוחד בדקות הראשונות. אתה כל כך שם וכל כך נוכח ואני רואה אותך. גם כשהאחרים לא רואים. אתה מגיע אלי במחשבות ואומר לי “אני כאן איתכם, הכל בסדר” .

ולפעמים יש איזה שיר ברדיו שמזכיר לי אותך או ששלשום עשיתי סדר בחדר העבודה שלי ומצאתי קייס עם דיסקים ישנים וביניהם שני דיסקים של ריטה שהשאלתי ממך ולא הספקתי להחזיר. ועכשיו כבר אין כל כך למי להחזיר.

וביום שישי פתאום אני מקבלת הודעה בWHATS UP מ”רפי” – שבת שלום.

וכל הבוקר היית לי בראש.

ותהיתי שמא אני הוזה, או אולי זה מסר מהעולם הבא, ואז היה כתוב “מה קורה אנשים?” ולקח לי כמה דקות להבין שכנראה אחיך עם מכשיר הטלפון שלך. וזה קורע את הלב מגעגוע כל הקטעים הקטנים האלה. שזה פשוט לא נתפס שאתה כבר לא איתנו..

 

אני יושבת אצל אמא שלך וזה מרגיש כל פעם מחדש כאילו עוד שניה תצא מהחדר, או תציק לסבתא שכל כך אוהבת אותך ותקניט אותה עד שהיא תתעצבן וכולנו נצחק. וכולם מנסים להיות שם אחד בשביל השני. להגיע. גם כשלא הכי נוח, לנסות למלא את הריק הזה שנוצר כשהלכת מאיתנו בקצת שמחה ואהבה והרבה ביחד.

 

התגעגעתי לרגעים הללו של כל המשפחה. שכולנו שוב יחד, מאוחדים, מלוכדים, חמים.

היום יצא לי לחשוב על זה שבעצם לא פגשת את מיה ונוגה וכמה הן היו אוהבות אותך אילו זכו להכיר אותך. כמו כל הילדים הקטנים של המשפחה.

אני זוכרת שכמה פעמים לפני הלידה כשכבר היית מחוסר הכרה וגם אחרי שנפטרת, היית מגיע אלי בחלומות, אוחז בשתי ילדות קטנות ומתוקות, מעביר לי מסר שהכל יהיה בסדר ושהן איתך ושאתה איתי ושאין לי מה לדאוג. ולאחותי הופעת בחלום עוד לפני שהן נולדו ולפני שהחלטנו על שם ואמרת לה שיש לי את מיה. והיא אמרה לי את זה רק אחרי שהחלטנו על השם הזה. ויש בה משהו שנורא מזכיר לי אותך. הפיקחות הזו, השובבות, שמחת החיים.. והיום כשאחיך החזיק אותה ראיתי כמה היא דומה למשפחה שלך.

וזהו.

קשה לי. אתה מופיע לי לפעמים בפייסבוק ברשימת החברים, ובא לי לשלוח לך הודעה ולשאול מה קורה ומה שלומך אבל אני יודעת שזה לא אפשרי.

השבוע הופעת לי שוב בחלום שזכרתי. ישבנו בבריכה, אמרת שזו אחת התקופות היותר יפות שהיו לך, העברת לי מסר שאתה בסדר.

אני מאמינה בחיים אחרי המוות, אני מכירה את היכולת שלי לתקשר ואני שמחה שאתה מגיע כשאתה מרגיש שאתה יכול במיוחד כשאני עושה מדיטציות ומתחבר אלי. אני פשוט מרגישה אותך ויודעת שאתה איתי, אז תמשיך עם זה. זה נותן לי כח..

רק חצי שנה עברה מאז שעזבת אותנו, ויש כל כך הרבה זכרונות מוחשיים אצלי בראש ובלב ואני מקוה  לשאת אותם בליבי לתמיד.

רפי יקר שלי,

אני מקוה שטוב לך ושהלכת כי היית צריך ללכת עד כמה שזה לא הוגן ולא צודק.

החסרון שלך מורגש בכל יום ויום, ואני מבטיחה שנעשה מה שאפשר כדי לעזור לאמא שלך להתרומם חזרה ולחזור לחיים..

פה בתמונה, שצולמה לפני פחות משנה, ביום ההולדת של האחיינית שלך שאתה כל כך אוהב, יום ההולדת האחרון שהיא חגגה יחד איתך, והיום חגגנו לה שוב, ואתה לא איתנו.

זה מרגיש כמו עוד תמונה בפייסבוק שהכל בסדר, כאילו זה קרה רק אתמול וזה פשוט לא נתפס שאתה נותרת איתנו רק בתמונות ובזכרונות.

שאני לא יכולה להרים אליך טלפון ולהגיד לך שאני באזור וקופצת לשתות איתך קפה ועל הדרך לשדרג את הטלפון.

כל כך לא פייר.. אבל אלו החיים.

אתה בחרת.

 

אנחנו כאן, תשמור עלינו.

אני..

 

 

המכתב הראשון
ריטה
מילים: יאיר לפיד
לחן: רמי קלינשטיין

שלום לך,
העיר הרימה עוגן לילה
ומפליגה בחשיכה
אני כותבת כי הבטחתי
למרות שאין לי מה לומר
בכל חלון נכבה סוד
השעון מכוון לעבר
אני לובשת שמלה לבנה
ליד השולחן במטבח
הדלקתי נר
זה לא עובר
זה רק הולך הולך ונשכח

שלום לך,
מול ביתי עומד שם מישהו
ומנשק לחיוכה
עבר יותר מידי זמן
אני לא מצפה שתזכור
איך בכל פנס שנדלק
נדלק הצל עם האור
אני כמו תמיד יחפה
בשיער רטוב, אבל רך
שמתי תקליט אחר
זה לא עובר
זה רק הולך ונשכח

הדלקתי נר
זה לא עובר
זה רק הולך הולך ונשכח

שלום לך,
העצים ברחוב מחכים
להתפרצות הפריחה
אולי שוב אכתוב ואזרוק
כי את מה שרציתי אמרתי
ובכל פעם שאני חיה
יש חיים אחרים שהפסדתי
לובשת שמלה לבנה
קוראת מכתב שנסלח
הדלקתי נר
זה לא עובר
זה רק הולך הולך ונשכח