גם תינוק בן חודש יודע להגיד, “פיפי, קקי” / לריסה גינת

[fusion_builder_container hundred_percent=”yes” overflow=”visible”][fusion_builder_row][fusion_builder_column type=”1_1″ background_position=”left top” background_color=”” border_size=”” border_color=”” border_style=”solid” spacing=”yes” background_image=”” background_repeat=”no-repeat” padding=”” margin_top=”0px” margin_bottom=”0px” class=”” id=”” animation_type=”” animation_speed=”0.3″ animation_direction=”left” hide_on_mobile=”no” center_content=”no” min_height=”none”]

     כן, קראתם נכון — כל תינוק, החל מיום היוולדו, “יודע” לאותת על הצורך שלו לעשות פיפי וקקי כדי לשמור על היגיינה אישית. בדומה לכל אינסטינקט מולד אחר, מטרתו היא לעזור לתינוק לשרוד בתקופה הראשונה לחייו.

הצורך להתפנות שלא על עצמו נובע ממנגנון הישרדותי שכן חיים בתוך הפרשות של הגוף יכול להוביל לזיהומים ומחלות.

יישום מעגל תקשורת כזה אינו אלא יצירת ערוץ תקשורת סביב נושא עשיית הצרכים, נושא שבחיים המודרניים נחשב למנוון בטיפול בתינוקות. ערוץ תקשורת זה משליך גם על יתר תחומי החיים ועוזר מאוד בהבנת צרכי התינוק וחיזוק הקשר עימו.

(מעט) על ההיבט הפיזיולוגי

הבסיס הפיזיולוגי לאינסטינקט נובע מכך שכל המערכת נמצאת בטונוס (מתח) באופן קבוע והרפיית השרירים הינה למעשה פקודה מהמח- “לשחרר”. כמו כל פקודה מהמח, גם זו נובעת מרצף עצבובי עד לפעולה עצמה. רצף עצבובי זה מלווה בתנועות גופניות וקולות מסוימים הניכרים בתינוק המהווים הודעה על מה שעומד להגיע – פיפי או קקי.

פיפי וקקי על הרצפה?!

שימור האינסטינקט כרוך במתן לגיטימציה בצורך של התינוק להתפנות שלא על עצמו אפילו באופן החלקי ביותר: פעם ביום או רק בסופי שבוע. אין אפילו צורך בכך שהתינוק יהיה ללא חיתול, מתן הלגיטימציה מספיק בהחלט.

בנימה אישית

כמי שיתחה את חיתולס, שיטה לתקשורת עם הילדים סביב נושא הצרכים, אני לא אשכח את ה’לפני’. אותם ימים ולילות שבהם אביגיל הייתה בוכה וצורחת ואני מנענעת אותה “כן את צודקת, את צודקת” כשעמוק בלב, אין לי שמץ ואף לא הקלוש ביותר למה באמת הפריע לה. ניסיתי להניק אותה, להרדים אותה, לנסות לדחוף לה את כל סוגי המוצצים- שום דבר לא עזר. האחות בטיפת חלב אמרה לי שאלו בסה”כ קשיי התאקלמות לעולם וכל התינוקות עוברים את זה בחודשים הראשונים. אני הרגשתי שמשהו חסר. כשהתחלתי ליישם את השיטה, אביגיל נרגעה. אכן, מה שהיה כתוב בכל אותם ספרים ומאמרים מדעיים, היה נכון. כל צורך של תינוקות אשר אינו ממומש מגיע לבכי. בכי אינו אלא גיוס מירב אפשרויות התקשורת שיש לתינוק בכדי שאותו צורך ייענה. הצורך שלה להתפנות שלא על עצמה נענה ולכן קרוב לחצי מהפעמים שהייתה בוכה לא היו עוד. לא עוד קשיי התאקלמות לעולם, לא עוד כל מיני גזים בלתי מוסברים. הילדה שלי בסה”כ הייתה צריכה פיפי וקקי!

להלן ערוץ התקשורת סביב נושא הצרכים.

1. איתור:

ישנן למעשה 4 אפשרויות לדעת מתי התינוק צריך להתפנות. לדוגמא: בזמנים אופייניים כמו מיד אחרי ההתעוררות או בסימן מאפיין כגון תפיסה ושחרור של הפטמה לסירוגין בזמן הנקה.

2. תגובה לאחר שקלטנו את אחת מארבעת האפשרויות. התגובה שלנו היא זו שמשמרת את האינסטינקט ועל כן מאוד קריטית. “יכול להיות שיש לך פיפי?”, “אמא חושבת שיש לך פיפי”, “את/ה צריך פיפי/קקי?” וכ”ו.

3. לוקחים את התינוק למקום שבו עושים את הצרכים: סיר, קערה, שירותים וכ”ו.

4. מפשיטים את התינוק. בכדי ליישם את השיטה, כדאי לבחור לבוש נוח להורדת החלק התחתון.

5. מחזיקים את התינוק בתנוחה נוחה לנו ולתינוק. דוגמא לתנוחה קלאסית: משעינים את גב התינוק, עורפו וראשו (קריטי לתינוקות שעוד לא מחזיקים עצמאית את הראש) על בית החזה והבטן שלנו, מטים את הגב מעט אחורנית. אוחזים בברכי התינוק ומטים אותם כלפי הבטן (בדומה לתנוחת כריעה), זו אגב מאוד עוזרת גם לשחרור גזים ועצירויות.

6. מודיעים לתינוק כי הגענו למקום שבו מתפנים ע”י צליל (פשששש, פשששש/ פססס, פסססס/ פיפי, פיפי, פיפי),  אמירה “הגעת למקום שבו עושים פיפי” או לחילופין התנוחה שבה הוא נמצא יכולה להוות את אותו סימן.

7. ממתינים כמה שניות עד שהתינוק עושה את צרכיו. כשמגיעים למקום חדש, זה יכול לקחת מעט זמן, לכן מומלץ להמתין בסבלנות כמה שניות.

8. התינוק מאותת על סיום: יישור רגליים, קימור הגב, מבט אלינו (“הלו, מה אני עוד עושה פה? אתם לא רואים שסיימתי?!” ) , בעיטות ברגליים או הבעת אי נוחות בתנוחה.

9. מנקים, מנגבים ומלבישים.

10. מסיימים את מעגל התקשורת ע”י תגובה מאיתנו. “עשית פיפי בסיר”, “עשית פיפי היכן שעושים פיפי וכ”ו”. הפידבק מאיתנו הוא חשוב וחיוני לשם חיזוק התקשורת.

11. מחזירים בחזרה לפעילות שבה התינוק היה קודם. זו הכרחית בכדי להראות לתינוק שהרצף לא נקטע ולמעשה אחרי שעשה את צרכיו הוא יכול לחזור לשחק, לאכול או כל דבר אחר שהיה עסוק בו עד שעשה פיפי בכדי שיבין שהפסקת אותה פעילות לצורך עשיית צרכים אינה מעידה על הפסקה תמידית וניתן לחזור אליה בסיום.

כפי שוודאי שמתם לב, ישנו מעין “פינג פונג” של תגובות בינינו לבין התינוק. התינוק מתחיל את מעגל התקשורת ואנחנו סוגרים אותו. ככל שמשקיעים בהסבר ובדיבוב כך זה עוזר בפיתוח המילולי ובשימור האינסטינקט של ילדנו. כן, הם מבינים הכל, אפילו הרבה יותר ממה שנדמה לנו.

רוצים לקרוא עוד על התקשורת בין התינוק להוריו?

מוזמנים לקרוא באתר של חיתולס

[/fusion_builder_column][/fusion_builder_row][/fusion_builder_container]