אבעבועות רוח, שפעת ושאר ירקות, גרסת מיה ונוגה

אין לי מושג איך להתחיל אפילו לתאר את השבוע שעבר עלי , אבל זה ללא ספק היה אחד השבועות המאתגרים ביותר שיצא לי לחוות כאמא וכהורה.

ועל אחת כמה וכמה, כאמא פרודה שגרה לבד עם הילדים במשמורת מלאה עם בן זוג שגר בנפרד ולא תמיד נמצא בשביל לחלוק בנטל.

המסקנה שלי היא שמה שלא הורג, מחשל. זו לא קלישאה.

השבוע ההזוי הזה התחיל ביום שבת שעבר בשעה 1 בלילה, כשמיה התעוררה עם 40 מעלות חום, עת אני התאוששתי מ-4 ימים של שפעת קשה שהשביתה אותי למיטה עם חום למרות שהיו לי ילדים שצריכים טיפול ויחס. אז לוקחים 2 איבופן פורטה ומתפקדים.

זה גם היה סופשבוע שלי איתם ולא היה כל כך עם מי לדבר אז איכשהו הסתדרתי לבד.

ביום ראשון בבוקר אחרי שאני ומיה עשינו מסיבת פיג’מות עד 5 וחצי בבוקר, יובל קם והתלונן על גרון כואב וגם נוגה. היה לשניהם חום.

נסענו לרופאה שאמרה שזה משהו ויראלי כנראה ושכדאי שישארו בבית. אבא שלהם הגיע לתפוס פיקוד, ואני יצאתי ליום פגישות שנמשך עד שעות הערב. חזרתי הביתה לילדה במצב קווץ’ ועוד שניים במצב לא מדהים.

ככה העברנו שבוע, בלי יותר מדי שינה, בלי יותר מדי שפיות, מאופטלגין לאקמולי לאמבטיה למטליות לחות על הראש. ביום שלישי הלכנו שוב לרופאה למעקב ולמיה הופיעו כמו פצעונים על היד ובעוד כמה אזורים בגוף והבנו שזה אבעבועות כנראה. למחרת הופיעו גם לנוגה אבעבועות אבל בגרסת לייט. ממש לא כמו שאני זוכרת אותן על עצמי. וטפו טפו יחסית לא ממש מגרד להן. הרופאה אמרה שלדעתה לשלושתם יש את אותו הוירוס וכל אחד מקבל אותו בצורה שונה כשאצל יובל שחוסן, לא הופיעו פצעים בכלל. הבנות טרם חוסנו כי אני מאמינה בלדחות את החיסון של גיל שנה לכיוון גיל 3 וצפונה. שיהיה בטוח יותר.

ביום חמישי המצב של נוגה ויובל ממש השתפר אבל השארתי אותם עוד יום בבית לוודא שהם באמת אחרי זה. מיה עד אתמול בלילה (שבת) היתה עדיין עם חום מסביב לשעון. היום סוף סוף החום הפסיק, אבל יש לה עדיין את הפצעים של האבעבועות ועוד כמה חברים חדשים שהצטרפו ואני מקוה שיעלמו לה בקרוב.

בינתיים עד להודעה חדשה הילדה בבית.

זה מוזר איך כשיובל היה קטן הייתי משתגעת מזה שהוא היה בבית וזה הרגיש לי כמו סיוט להיות עם ילד חולה אחד בבית ופתאום יש לי 3 כאלה ולהיות לבד רק עם מיה זה כל כך קל!

בכלל להיות לבד רק עם ילד אחד , בין אם זה לצאת לסופר, לדואר או לכל סידור אחר, זה ממש לא קשה כשאת רגילה להיות עם 3 כל יום, כל הזמן.

 

בימים האחרונים אני מרגישה שרף הסבלנות שלי הגיע לשיאים חדשים. כשאת רואה את הבת שלך במצב לא טוב, רותחת מחום, ואת מתה לישון כבר כי לא ישנת כמעט 3 ימים ברצף, ואת מבינה שאין לך עזרה ושהיא זקוקה לך ושאין פה אישיו בכלל אם לטפל בה או לא. זו הבת שלך והיא צריכה עכשיו את החיבוק שלך ואת זה שתהיי צמודה אליה עד שירד לה לגמרי החום.

אני די היסטרית בכל מה שקשור להעלאת חום. יש לי חברה שהבת שלה העלתה חום גבוה ולא התעוררה בבוקר. הדברים האלה אמנם נדירים אבל הם קורים. ולא בא לי לקחת את הסיכון. למזלי הילדים שלי מתעוררים כשיש להם חום אז יש לי איזושהי רגיעה מסוימת. ברגע שהם מתחילים להעלות חום הם מתעוררים. אז מצמידה אותם אלי ומחכה שהחום ירד.

היו כמה מצבים די מלחיצים כשהייתי לבד עם שלושתם בבית, מיה ונוגה עם חום , בוערות, למעלה מ-40 מעלות, לנורופן לקח קרוב לשעה להשפיע והיתה את הדילמה הזו אם להזמין אמבולנס, אם לקחת למיון או למוקד או לנשום ולהרגע ולחכות שיעבור. אז עשיתי מקלחת פושרת וזה עזר. אבל זה לא פשוט כשאת גמורה מעייפות ומותשת. פיזית ונפשית. חוסר שינה זה העינוי הכי קשה שיש.

 

ביום שישי ביקשתי מאבא שלהם להשאר פה איתם. זה היה אמנם סוף השבוע שלו, אבל ידעתי שהם זקוקים לפינה שלהם ולמיטה שלהם כשהם לא במיטבם. זה גם היה יום ההולדת של יובלי ביום שישי, אז חשבתי שיהיה נחמד להעביר ביחד עם שנינו. כמובן שטעיתי ורבנו לא מעט במהלך הסופשבוע הזה. פתאום לחזור למקום הזה שבו אני צריכה להתנצל ולהסביר ולהתגונן ולהיות מותשת מהאנרגיות המתוחות בבית, עשה לי ממש רע. באיזשהו מקום היה משהו בשגרה הזו שהיה כל כך מוכר וכל כך מוזר. לקום בשבת בבוקר, להכין ארוחת בוקר לילדים, לשבת כולם יחד. זמן איכות משפחתי. אבל האידיליה היתה זמנית ביותר. והבנתי שזו רק אשליה. שזה כבר נגמר ושאין פה מה להציל ועדיף לשנינו שזה יסתיים כמה שיותר מהר. בשבת אחר הצהריים כבר הייתי זקוקה לספייס שלי. ביקשתי שיקח אותם קצת להורים שלו. נשארתי עם מיה שישנה רוב הזמן ועבדתי קצת. בערב ביקשתי שילך כי זה היה לי יותר מדי.

מוזר, אבל כנראה שזה הדבר הנכון ביותר עבורנו. ומה שיהיה נכון עבורנו  יהיה נכון עבור הילדים. אז זהו. ממשיכים הלאה.

היום בבוקר לקחתי אותה לבדיקות דם, הכל תקין , הרופאה אמרה שזה נראה ויראלי ולהמתין עוד יומיים שלושה. כל עוד אין לה חום והיא בסדר אני מרפה.

כל הסטרס הזה בשבוע האחרון גמר אותי. היום בערב יובל היה בהתקף היפר, נוגה היתה בהתקף קריז. שינוי השעה של הזזת השעון שעה אחורה טימטם אותם ואני לא לקחתי בחשבון שבשעה 6 בערב שזה 7 כמו שהיה עד אתמול שלושתם יהיו גמורים וירצו לישון ותכננתי את ההשכבות לכיוון 7 שזה כמו 8. רק שהם רגילים לישון בסביבות 7 בד”כ. אז נוגה חטפה התקף קריז וטנטרום בצרחות ובכי במשך רבע שעה. בהתחלה חיבקתי וניסיתי להכיל, כשהיא לא הפסיקה שמתי אותה בחדר ואמרתי לה שהיא יכולה לצאת אחרי שתרגע, יובל במקביל שיגע אותי ומיה היתה רעבה ובקריז משל עצמה כי בקושי אכלה כל היום. הכנתי להם פסטה. יובל אכל קצת, הבנות אכלו כמה יחידות בודדות אבל הן היו כל כך עייפות וביקשו לישון. נתתי שוקו והשכבתי. רבע שעה מאוחר מדי היה פה שקט בבית ויכלתי להתחיל את הערב שלי בצורה שפויה. לעשות קצת קאצ’ינג אפ לכל העבודה שנדחקה הצידה בשבוע האחרון.

עכשיו אנחנו אחרי השיא. אפשר לחזור לנשום. לישון.