בכי… הנקה בעיניים עצומות, משתהה לי ככל האפשר עד לפתיחת העיניים הבלתי נמנעת במעמד הגרעפס שקיבל ציון 9, כי לא היה מלווה בפליטה. מנסה להתאושש תוך כדי החלפת טיטול שריחותיו מאלחשים עוד יותר את חושיי.

מצליחה איכשהו לצלוח את סמי ההרחה, סוגרת את הטיטול בצורת משולש ברמודה, מתפעלת מהתמקצעותי בתחום ומחליטה לשחק “קרוב לקיר” עם התוצרת החקלאית שהניב גופו הקטן של בני…

אילו ידעתי שכישורי המשחק מילדותי יקבלו במה בגיל 32 בטוח הייתי משקיעה יותר.

שוב הנקה מהצד השני בכדי שצד אחד לא ייטה לכיוון הריצפה יותר מהשני וגרעפס שחשבתי שיוביל בבטחה לסיום הנקה. אני גמורה מעייפות והקטן מחויך… מנסה להצחיק ולקבל תשומת לב כאילו אנחנו באיזו פעילות של אמא ובן ליום האם וצוות צילום מתעד את הארוע.

אני מצידי מנסה לשמור על ארשת פנים של טקס זיכרון, לא מישירה מבט גם כשאני רואה מזוית העין את חיוכו המבויש המלווה בגומה…

מספר שניות חולפות ואחרי שהעולל הבין שתגובה לא תהיה פה עבר לתוכנית ב’ והתחיל להתלונן כמו ישראלי ממוצע בסניף הדואר הקרוב לביתו.

למרות תחנוניי לבורא עולם, הקטן לא נרדם מעצמו ומאלץ אותי לגייס את רגליי למבצע חייהם, מבצע “קימה מהמיטה” יוצא לדרך… אני עושה מאמץ עם שרירי גופי המאותגרים וקמה, מתחילה לנוע בחדר ולנהום כמו איזו מאמא אינדיאנית קלועת צמה, “אה, אה, אה, אהה…”

ניכר שהלחש מתחיל להשפיע ומפיג את ערנותו של העולל… גלגול עיניים מרטיט את לבבי… השינה מתחילה להראות באופק… שמחה מתגנבת לליבי ואני מתחילה להתרגש כמו ביום חתונתי.

אני מתחילה לצעוד בצעדים קטנים, שקטים ובטוחים אל עבר היעד כצועדת אל עבר חופתי… לאט לאט כמו נמר שאורב לאיילה אי שם בסוואנה… אני מתקרבת לרגע הנחת הילוד בזהירות ששמורה להתעסקות עם פצצות גרעין,

ולפתע… פקיחת עיניים של מינימום תנשמת לבנה שקפץ עליה טיגריס אחרי צום… הוא שולח בי מבט חודר שבדיעבד בישר על הבאות… שקט בחדר… דו קרב מבטים יוצא לדרך.

אני נועצת מבט בשעון שבממיר כדי לנסות להמר מתי אתן דרור לעפעפיי והוא מצידו נועץ בי מבט ממוקד מטרה שמחמם לי את הרקה השמאלית, אם הוא היה גיבור על מזמן הוא היה ממיס לי את צד שמאל עם עייני הלייזר שלו.

מזווית עיני אני מזהה שהלילה הוא ממש נחוש והכרית מתחילה להתרחק מתודעתי כמו ספינה ששטה לעבר האופק. אני מתחילה לחשוב כמה אמהות טרוטות עיניים מצויות כמוני במלחמת ההתשה הלילית.

אני לא מספיקה לסיים את המחשבה ופתאום… קולות תרועה כאילו אנחנו בטקס נישואין בבית האצולה האנגלי… טיטול רוטט כמו סלולרי ביום ההולדת… ואני פולטת:”לבריאותתת נסיך של אמא” ובלב קצת מתמרמרת על השעה בה פועלת מערכת העיכול של בני בכל הכוח.

אילו רק המעי הגס היה עם קצת יותר טקט וחמלה לנשים מניקות… אבל באמת חמסה חמסה…
הנסיך נרדם והמצפון רב עם העפעפיים בשאלה הרת גורל: “להחליף או לא להחליף?”
תוך כדי התעסקותי בסוגייה, חיוך מתוק נפרש על שפתיו של בני ועפעפיו הכריזו על הורדת מסך. הילד ישן… הטיטול תוסס לו עם ניחוח של גרידת לימון… והמצפון ניצח… מחליפים טיטול.
אמהות חרשות ותתרניות בטוח ישנות יותר…

מוזמנות להכנס לעמוד הפייסבוק

הניקה לאחרונה 5:55