את כבר בשיגרה של הנקות, פליטות, רפידות ספוגות, נגיעת קניון לאיוורור, סטודיו בכוח והוותיקה בשיגרה , זקנת השבט העייפות…

העייפות שגם כשאת חושבת שהנה התחזקת קצת ואת יכולה לעמוד מולה, היא באה אלייך עם נשק סודי שמזכיר לך שעם כל הכבוד לך, אין לך שום סיכוי בעולם מולה, משהו כמו עיוור בתופסת צבעים.
והנה ערב הגיע… הילדים חמסה חמסה, בלי עין הרע ישנים, בעלך מניח יד מלטפת על ברכך ופולט משפט משנה גורלות: “מה דעתך על חופשה בצפון?”

את בשניות מתנתקת מהמציאות ומפנטזת על הכנרת… צימר מפנק עם נוף פסטורלי… שינה… ארוחות…
ובשניה המשך משפטו של בעלך מקרקע אותך במהירות של זיקית במנוסה הישר לעבר מציאות חייך “…עם הילדים, החבר’ה נוסעים וחשבתי שיהיה כיף, נשנה קצת אווירה”.
את, שחזרת בטיסת בזק מארץ החלומות, מנסה למצוא תשובה לשאלה, והתשובות מפוזרות בתודעה כמו מילים בתפזורת.
לבסוף, אחרי חשיבה לא מרובה עם עצמך ובירור שאר הנתונים של החופשה, את מגייסת את כל שאריות הספונטניות והקלילות שתקועים במחסן ליבך כמו צ’ימידן מעופש בבוידעם החורק.

משכנעת את עצמך שיכול מאד להיות שיהיה ממש כיף, החבר’ה טובים, הגדולה תהנה עם הילדים, קצת שינוי אווירה/שינוי מיקום של ההנקות יכול לעשות טוב לנפש ואין כמו רוח צפונית לייבש בקלות את הכביסה של בגדייך, עתירי פליטות הלילה הריחניות.
זהו, הוחלט, נוסעים לחופש, טבריה Here we come רק נוציא הודעה לתקשורת שהכנרת כבר לא בסכנת התייבשות כי הפליטות של הקטן יכולות בכיף להעלות את המפלס בכמה סנטימטרים.
יום ראשון…יוצאים לדרך… המשפחה הקטנה שלנו וחברנו הטוב waze הקטן ינק יפה וטעון כמו סמארטפון. חדיש לפחות לשעתיים וחצי, המזל לטובתנו ושני זוגות העפעפיים של ילדינו נסגרים בנונשלנטיות בכיסאות הבטיחות.

הדרך עוברת בכיף, אנו משוחחים בינינו ומבטי חיבה של פעם מעלים נוסטלגיות מחופשות משותפות, אבל חופשות, באמת חופשות.
חול המועד… תחושה שכל אזרחי העולם משנים אווירה ונוהרים לצפון וכל הדרך פקקים, כאילו יש הופעה חינם של מדונה בחוף גיא.

נסיעה תמימה ברכב הופכת למסע בן 3 שעות שהסתיימה בהגעה ליעד אכן פסטורלי, צימר מעץ עם מדרגות אינספור, מרפסת עם נוף להר חרמון וניצוצות של נחת באוויר.
תוך פחות מיום הבנתי שהחופשה היא סוג של חווית “אח גדול”, תור למקלחות כמו תור ללונה גל בסופ”ש אחרון של אוגוסט, אחד יוצא, השני נכנס לפני השלישי שבכלל היה שני בתור אך איבד עירנות בדיוק למאית השנייה כשמצמץ ארוכות בעת שחלם בהקיץ על חופשה בקאריביים.

על האש קליל של לפנות ערב הופך לסעודה נרחבת של רבי משתתפים, בה נכחדו לפחות רפת אחת ולול בוטיק וכל אחד מאיתנו הפך בזה הרגע למבוקש בעמותות החיות.
לילה… בכי… בדרך להנקה ראשונה בצימר רב דיירים, משתדלת למזער את הבכי של הקטן ועושה מאמצים לאתגר כמה שפחות את חגורת הכתפיים שלו בעודו מנסה לבקש את קרבתי.
הנקה… גרעפס… הנקה… מניחה את העולל בשקט מופתי בעגלה ויוצאת לסיבוב, כי אין כמו סיבוב בחופשה… פיפי, מים, ומשהו מתוק. אני מדדה מרושלת מראה לעבר המקרר, תוך כדי שאני פוסחת על מזרנים רבים עליהם ישנים להם שאר דיירי “האח”.
מסיימת את הסיבוב וחוזרת למיטתי, ישנה לא הרבה חלילה וקמה לסבב נוסף.
סוף סוף בוקר… הנקה… טיטול… … קערת כריות כשרה לפסח…לביבות מצה… בעודי נוגסת בלביבה, הגדולה ניגשת ומתריעה על פיפי, אני לוקחת אותה מהר לכיוון חדר האמבטיה, אך כבר בדרך אני מבינה שיש שם דייר.

אני דופקת על הדלת כדי לברר את זהות הדייר ומקווה בליבי שזו דיירת, כך אוכל להשחיל את בתי לאיזה פיפי קצר. כמובן שחלילה המזל יהיה עימי וקולו העבה של אחד הדיירים הודיע לי כי הכניסה חסומה כמו הכניסה לחוף לבנון בכנרת.
אני בתמימותי מבקשת מבתי להתאפק ולהמתין מעט עד שייצא אך היא מודיעה לי נחרצות שהפיפי אוטוטו יוצא, אני בחרדה קיומית קלה תופסת את הילדה, מעמיסה אותה כמו שק תפוחי אדמה, שועטת לעבר המדרגות ויורדת במהירות 20 ומשהו מהן כשכל אחת רחוקה מהשנייה כאילו רבו את ריב חייהן.

בהגעי לשטח החצץ אני מורידה את מכנסיה, עוברת לפוזיציית הרמה והרחקה מגופי כדי למנוע עוד חוויה של ה”נופש”. הקטנה משקה את החצץ עם פיפי שמשווה לאבנים הקטנות מראה בוהק וחדשני של אבני סברובסקי.

אני מחכה לאקורד הסיום ממנה… ומחכה… הגב התחתון כבר נותן את אותותיו, אני מבקשת אישור לחזלש את הארוע אך בתי בקולה הקטן מודיעה לי באדישות:”יש לי גם קקי”.

אני גמורה, מימיני הכנרת ואני בתנוחת חמור מרימה קופיף קטן שמטיל מטיל זהב על ערמת חצץ.

מזועזעת מהחופשה אני מעלה את הילדה במעלה המדרגות, עייפה מכל מה שעובר עליי ולא יודעת כבר מה צופה לי עוד הצפון.

ערב… הרדמות… הנקות… החתלות… עייפות… מתחילה להזות כבר קולות קטנים קוראים:”אמא… אמא…”
מדדה לסלון, מניחה את גופי על הספה להפוגה קלה מנפלאות היום, שומר נגיעה שמוט כיפה שוכב 20 ס”מ לידי בספה, בעלי נשען עליי וכמעט גורם לרגלי לשבור נגיעה עם הברך של הצדיק. השעה רק עשר… מי יודע מה עוד יקרה הלילה בבית “האח”.


מוזמנות להכנס לעמוד הפייסבוק

הניקה לאחרונה 5:55