נדיה שם זמני הוא סרטה של טובה אשר, שעוסק בענייני זהות ישראלית למול פלסטינית. 

הסרט מתרחש בשתי נקודות זמן שונות ומתארים את סיפורה של נדיה, צעירה פלסטינית שבהמשך הופכת להיות ישראלית. 

00241714 ביקורת סרט נדיה שם זמני

בנקודת הזמן הראשונה, במזרח ירושלים בשנת 1979, אנו פוגשים את נדיה כאביר (נטע שפיגלמן), בחורה פלסטינית צעירה שמאוהבת בנמיר אבו קאסם, פעיל של אש”ף המבוגר ממנה כמה שנים. 

נמיר אומר לה שנקרא לעבוד בלונדון ושהוא עוזב את ישראל. היא מחליטה להתחתן איתו בסתר עם סיום לימודיה ולעבור אחריו ללונדון בשביל לחיות יחד. 

די מהר היא מבינה שחיי הנישואין לנמיר אינם קסומים וורודים כפי שחשבה מאחר והיא מוצאת את עצמה מתגוררת בחדר קטן בבית של אנשים ונמיר מגיע לעיתים לבקר אותה אך אלו אינם חיי זוגיות נורמליים כפי שרצתה. 

היא מוצאת עבודה במכבסה מקומית ובאחד הימים כאשר היא הולכת למסור כביסה ללקוחה, היא נחשפת לסטודיו למחול שבבעלותה ומוקסמת מתחום המחול. 

בהמשך נמיר והחוליה שלו נעצרים ובנס נדיה לא נתפסת. 

היא מבינה שנותרה לבד במערכה ומצליחה להשיג דרכון באמצעות לקוח של המכבסה שעימו היא תוכל לחזור לישראל. 

הדרכון שקיבלה היה דרכון עם זהות של בחורה ישראלית בשם מאיה אלמוזנינו, מה שמחייב אותה לחזור לישראל כישראלית ולהתחיל מחדש את חייה. 

פה מסתיים החלק הראשון ואז אנחנו קופצים לחלק השני של הסרט, 20 שנה מאוחר יותר שבו אנו פוגשים את נדיה בגרסה הישראלית שלה כמאיה גולדווסר.

 

מאיה היא מנהלת בית ספר למחול, נשואה ליואב, שעובד בתפקיד בכיר במשרד המשפטים ויש לה 2 ילדים מתבגרים. 

לכאורה משפחה ישראלית ממוצעת. 

היא מצליחה למחוק את מרבית הזהות הקודמת שלה כפלסטינית ולייצר לעצמה זהות חדשה, חיים חדשים כשלאף אחד אין מושג על עברה.

היא נפגשת בסתר עם אמה שמגיעה לבקר אותה לעיתים תכופות, מביאה לה אוכל שמאיה אוהבת ואותו היא חולקת עם ילדיה ומספרת להם שקנתה אותו. 

אנו עדים לקונפליקט הפנימי הגדול שעמו מאיה \ נדיה מתמודדת ואת העובדה שהפכה להיות ישראלית לכל דבר, ללא מבטא, ללא קשיי הסתגלות נראים לעין ואפילו כאשר אמה פונה אליה בערבית היא עונה לה בעברית. 

 

יום אחד מגיעה לבית הספר למחול אותו היא מנהלת, משלחת פלסטינית במסגרת חילופי סטודנטים, כאשר ראש ענף תרבות של הרשות הפלסטינית הוא נמיר, אותו אחד מעברה, אותו חשבה שמחקה. 

עצם המפגש מטלטל את מאיה והיא מתחילה להתנהג בצורה מחשידה שגורמת לבעלה לעקוב אחריה ולגלות דברים. 

בהמשך חייה משתנים מקצה לקצה. 

קצב הסרט די איטי בהתחלה והעלילה והדמויות נבנות לאיטן תוך הקפדה על אוירה, פרטים קטנים, ואלמנטים שהופכים את הסביבה של הדמויות למוחשית ואמיתית וגם מתאימה לתקופה עם רכבים, ביגוד, ואפילו פילטרים של צילום שנותנים לצופה את התחושה שהצילומים התרחשו בשנות ה-80 ולא כמעט 40 שנה מאוחר יותר. 

עלילת הסרט מתחלקת בין הרשות הפלסטינית, ישראל ולונדון. שאלת הזהות חוזרת על עצמה ומציגה קונפליקטים חיצוניים ופנימיים על הסכסוך הישראלי פלסטיני עם סיפור שאותו כתבו טובה אשר ובתה ענת יחד. 

 

 

הסרט מרגש ומצליח לגעת בדילמות של הורות וחיי הנישואין שכל משפחה ישראלית חווה ובעצם נקודת המבט כאן מעט שונה. 

לסיכום, 

סרט נהדר, עמוק ומרגש, סרט שיכול לתת פרספקטיבה קצת שונה על הסכסוך הערבי הישראלי, על הקונפליקט של הזהות הלאומית בה נמצאים ערביי ישראל, על נאמנות – ללאום, למשפחה, לאהבה או למדינה.