זה היה כבר בסוף הההריון, הייתי בבית לבדי, אני והבטן.

בשלב הזה כבר לא יכולתי לזוז. הרגשתי רע ודיברתי עם אחותי בטלפון, מתלוננת באוזניה שאני לא יכולה לסחוב עוד; הבטן גדולה, הצרבות לא עוברות, הכאבים מתחזקים ומדי פעם מופיעים צירים לא סדירים.
בעוד אני מתלוננת, אני מרגישה שהמכנסיים שלי נרטבים. רצתי לשירותים, בחנתי, ולא הייתי בטוחה אם ירדו לי המים או לא.

התקשרתי לבעלי אייל וסיפרתי לו, הוא אמר שהוא מיד מגיע. התקשרתי שוב לאחותי וגם היא אמרה שצריך לנסוע לבית החולים.
בשלב הזה עוד לא הבנתי שזה יהיה היום שלא אשכח בחיי והתינוקת המקסימה והיפה שלי עומדת להגיע בקרוב לעולם. אני עומדת מול המראה שמחה וכאובה ולא מאמינה שהנס הגדול יתרחש וסוף כל סוף אלד.

הגענו לבית החולים והצוות הרפואי התחיל עם הבדיקות השגרתיות: שתן, מוניטור עוברי ומוניטור צירים. כשהרופא בדק אותי הוא גילה שיש לי פתיחה של 3. בבדיקה הבאה, זמן קצר לאחר מכן, כבר הייתה פתיחה של 4. הצירים גברו ואני יכולתי לשמוע את התינוקת שלי כאילו אומרת לי: “אמא אני יוצאת אליך רק עוד קצת”. דמעות החלו לשטוף את פניי.

אמי אורה הגיעה לבית החולים, בשביל לקחת חלק בחוויה המיוחדת, הכואבת והמרגשת, והיא הצטרפה אליי ואל איילי, שכמובן היה איתי בכל רגע ושנייה. נכנסנו לחדר הלידה וחיברו אותי למוניטור.
הצוות המשיך עם הבדיקות והצירים הפכו יותר ויותר כואבים. אחת המיילדות בצוות נתנה לי אתרוג, שהמאמינים רואים בו סגולה ללידה קלה. נגסתי, אכלתי ואיחלתי לעצמי לידה קלה כמה שאפשר. ישבתי על כדור פיזיו ואייל עזר לי להפיג את הכאב בנגיעות שלמדנו לבצע בקורס הכנה ללידה: עיסוי של הגב התחתון, למעלה ולמטה והופ עבר הציר.
5 דקות לאחר מכן הגיח ציר נוסף. בשלב הזה הוצאנו את כדורי הטניס ואיילי המקסים המשיך לעסות לי את הגב.

כעבור פרק זמן העבירו אותנו לחדר אחר, גדול ומרווח, מרוחק קצת משאר חדרי הלידה. אז הגיעה המלאכית הגדולה שלי, המיילדת הפרטית שהזמנו, ויקטוריה, שבמקרה היא גם אחראית מחלקת מיילדות. ויקטוריה היא גם מיילדת מדהימה ומצחיקה וגם אישה גדולה שעזרה לי להביא חיים לעולם.
כשראיתי אותה לראשונה הצעתי לה מהתופינים ששמתי לי בתיק ללידה והיא ענתה לי תשובה מצחיקה.”אני: הי ויקטוריה רוצה וופלה או תפוח?” ויקטוריה: “אני ממש צריכה וופלה, אני בעצמי ראית כמו דלעת”.

אמרתי לויקטוריה שאני רוצה אפידורל והיא קראה למרדים, איש מצחיק ונחמד, שהסביר לי גם על החסרונות והסיכונים של האפידורל. לאחר מכן הוא ביקש ממני לחתום על הטפסים ולהתקפל לתנוחת עובר. הוא אסר עליי לזוז, לצחוק או להגיב ואז באדישותו הוא זורק הערה: “יש לך גב יפה”. אני רוצה להגיב על ההערה, אך המיילדת יושבת מולי, אוחזת בידי ומסמנת לא לדבר, עכשיו שקט.
5 דקות לאחר קבלת זריקת האפידורל התחלתי להרגיש שהרגליים נרדמות לי וגם פלג הגוף העליון. לפתע אני מרגישה שההרדמה מגיעה לי לחזה ומשם עוברת לגרון ואני נחנקת, לא יכולה לנשום. אני מנסה לבצע נשימות שלמדנו בקורס אך לא יכולה. הוחלט להפסיק לי את האפידורל, ואני כל כך פחדתי ללדת ללא אפידורל.

הצירים נמשכו כל הלילה וויקטוריה עזרה לי עם שינוי התנוחות ועם טפטוף הפיטוצין. הצירים התחזקו מאד ואז הגיע רגע הכאב הבלתי נסבל: 40 דקות של צירי לחץ מטורפים. המיילדת צועקת “ללחוץ ללחוץ, כמו שעושים קקי, לדחוף חזק”. היא לוקחת את רגל ימין שלי וצועקת ושוב צועקת: “הראש בחוץ, תמשיכי לדחוף”.
אז מגיע ציר חזק, כמו צונאמי ענק ששוטף אותי, ואני שואלת את עצמי מאין יבוא עזרי, הכוחות שלי הולכים ונגמרים. הכאב המטורף הזה לא דומה לאף כאב שהרגשתי אי פעם בעבר, תחושה שלא ניתן לתאר במילים. אני שוב לוחצת הכי חזק שאני יכולה, ויקטוריה מכניסה את הידיים לתוכי ופתאום מוציאה את האוצרית הקטנה שלנו.

 

אני מרגישה תחושת הקלה, רגיעה, הרגשה של התרוקנות. עכשיו טוב, עכשיו טוב. איזה פלא – נעלמה לי הבטן, כל המים נשפכו להם כנהר סוער והקטנטנה שלי הגיחה לאוויר העולם. עם עיניים פקוחות בצבע כחול, במבט מתבונן היא כאילו שואלת לאן הגעתי? המיילדת הניחה עליי את הגוזלית והיא החלה לינוק. התחושה הייתה נפלאה.

אני לא מאמינה שבאמת ילדתי , הרגע הגיע ועבר בשלום. איילי, שהיה לצידי כל הזמן, חתך את חבל הטבור והתרגש מאד. במהלך הלידה הוא הרגיע אותי ועזר לי המון בנוכחותו, וגם הנוכחות של אמא שלי עודדה ושמחה אותי מאד.

חשבתי שלא אוכל לעשות את זה אבל מסתבר שיש כוחות נסתרים בכל אישה והצלחתי ללדת באופן טבעי. ברגע האמת מצאתי את כל הכוחות לדחוף וגופי התמקד בבואה של הנסיכה שתיכף תגיע לעולם.
את הכאב של צירי הלחץ החזקים לא אשכח לעולם, אבל אלו כאבים שהביאו חיים לעולם, את שיר שלי, לאחר יותר מ-7 שעות בחדה לידה.