This post is also available in: heעברית

עד שנכנסתי להריון הראשון שלי , היה נהוג במשפחה שלי ללכת לבקר כל אחת קרובה שיולדת כבר ביום הלידה או לאחריו בבית החולים. הרי הבחורה זה עתה ילדה וכל מה שמעניין אותה זה לראות מבקרים , נכון??

אז זהו שלא!

כשילדתי את הבן שלי לפני 4 שנים וקצת, זה היה בניתוח קיסרי. נותחתי בשעה 12 וחצי בצהריים. רק בשעה 6 וחצי הרשו לי לקום מהמיטה וללכת אליו (כאובה, מדממת ודולפת) כי הוא היה ביחידת מעבר.

אמא שלי היתה צמודה אלי כל היום וגם בעלי. הלכתי להניק את הילד בשמחה ולפגוש אותו לראשונה כמו שצריך (הדקה וחצי בניתוח כשנתנו לי לראות אותו כשאני חצי מסוממת לא נחשבת).

אחרי שעה וקצת נתבשרתי על ידי בעלי שההורים שלו ואבא שלי ואחים שלי ושלו הגיעו לבקר ושהם בחוץ.

הילד אכל והלך לישון ואני עדיין הייתי מלאת אדרנלין מהמפגש הזה עם הקטנצ’יק שלי והלכתי לשבת איתם בחוץ למרות שכאב לי והייתי גמורה. אחרי שעה וקצת הילד היה צריך לאכול שוב אז עזבתי את כולם והלכתי. הם רצו לראות אותו והייתי צריכה לעצור את ההנקה כדי להציג להם אותו בחלון. (ביחידת מעבר אין אפשרות להוציא את התינוק כי הוא במעקב קפדני של גדילה\ סיבות אחרות).

אני זוכרת את התסכול הזה של החוסר נעימות מול אנשים שמצד אחד מאוד שמחו בשמחתי ובאו לבקר והתאמצו והביאו מתנה אבל מצד שני כל מה שעניין אותי היה להיות לבד עם הילד שלי ובעלי וכל דבר מעבר לזה לא חשוב.

ביום למחרת בערב דודות שלי ובנות דודות שלי הגיעו לבקר. זה היה נחמד לראות אותן אבל שוב, אני רוצה להיות עם הילד שלי וצריכה להיות עם האורחים וכולם שואלים שאלות ורוצים לדבר ואת רק רוצה לנוח\ לאכול\להתקלח ולהיות עם הילד. הייתי מאושפזת 4 ימים והיו גם אורחים שפתאום נחתו לי בחדר, אנשים מהמשפחה של בעלי או חברים שלא כל כך קרובים ופשוט הופיעו בלי להודיע וזה היה ממש מעצבן לפעמים כי גם ככה אין לך יותר מדי שליטה על הזמן הפנוי שלך כי הוא מנוהל על ידי תינוק קטן שזקוק לך ואת לא ישנה גם בלילה ובדקות הפנויות שכן יש לך את צריכה לארח ולהתפנות לאנשים שאמנם הכוונות שלהם טובות אבל עבורך זה לא נוח ולא תמיד יודעים איך לעצור את שטף המבקרים הזה מבלי לפגוע באף אחד (במיוחד אם יש לך משפחה מעדות המזרח כמו אצלי) .

 

חלפו להן 4 שנים. הריון שני. תאומות. רעלת. קיסרי!

הפעם ידעתי יום לפני שהולכים לנתח אותי והחלטתי שאני הולכת להתנהל ולנהל את העניינים בצורה שונה.

זו הלידה שלי. שלי. לי פותחים את הבטן, אני הולכת לעבור ניתוח. לא אף אחד אחר ולכן יש לי את הזכות המלאה להחליט איך אני רוצה להתאושש מהניתוח הזה.

את אמא שלי זה קצת פחות ענין והיא נעלבה כשאמרתי לה שאני לא רוצה שום מבקרים בבית החולים מהמשפחה בתקופת האשפוז ושידחו את זה בכמה ימים כשאחזור הביתה. בבוקר הניתוח עוד רבנו על זה. אמרתי לה שאני לא רוצה אף אחד ושאם אנשים לא מוכנים לכבד את הרצונות שלי, שלא יבואו בכלל.

כשילדתי שמתי הודעה בפייסבוק שילדנו, ושהכל בסדר ושאנחנו מבקשים מהאורחים להמתין כמה ימים כדי שנתאושש ושנשמח שיבקרו אותנו בבית.

מבחינת אמא שלי זו היתה חוצפה ויהירות מצידי לא לרצות מבקרים.

אבל חלפו כמה שעות, יצאתי כאובה ומעוכה מהניתוח שהיה קשה יותר מהראשון ולא הצלחתי לקום מהמיטה מרוב שכאב לי והפעם נעזרתי בכיסא גלגלים ביומיים הראשונים כדי לראות את הבנות. חייתי על משככי כאבים כל שעתיים – אופטלגין נוזלי, אקמול, זריקות של וולטרן וכלום. כאב לי וממש בכיתי. ההתכווצויות החזקות של הרחם יחד עם הכאבים מהניתוח היו ממש בלתי נסבלות ורק ביום השני בערב קמתי מהמיטה והלכתי לראשונה לבד לתינוקיה כדי שיאפשרו לי ללכת למלונית לנוח למחרת.

במחלקת יולדות מאוד קשה עד בלתי אפשרי לישון. ביום יש המולה של רופאים ומבקרים ובלילות יש רעש של תינוקות שבוכים ובין לבין את קמה לטפל בתינוק שלך.

יש לא מעט נשים שהלידות שלהן מסתיימות בלידת ואקום כואבת עם תפרים וחוץ מהתמודדות עם תינוק חדש צריך להתמודד עם החלמה קשה.

 

לטלפון בכלל לא יצא לי לענות, הוא היה על שקט ומי שהיה מנומס וסימס שהוא רוצה לבקר נתבקש לא לבוא. אמנם ההורים של בעלי ואבא שלי באו לביקור קצר בערב למחרת הניתוח אבל הפעם הרגשתי שיש לי קצת יותר שליטה על חווית הלידה וההתאוששות שלי.

 

לא פעם יוצא לי להתקל בהודעות בפורום הריון ולידה של נשים שנמצאות רגע לפני לידה וצריכות להדוף בכוח את האמא\חמות מחדר הלידה ולריב עם אנשים שהן לא רוצות מבקרים. מבחינת הבעלים, במיוחד בילד ראשון זה לא תמיד מובן וברור. מבחינתם אנחנו מוציאות תינוק מהבטן וזהו. והכי בא לנו לראות אנשים!

אז זהו שלא, רובנו כך לפחות.

 

אז מה שאני רוצה למעשה לומר בפוסט הזה, הוא להזכיר לכן, הנשים, שאתן היולדות. זה היום *שלכן* ולא של אף אחד אחר.

אם מישהו בוחר להיעלב, זו בחירה שלו.

ואם מופנים לעבריכן איומים מסוג “אמא שלי לא תסכים לבוא לבקר אם היא לא תהיה בחדר לידה מבחוץ” או “המשפחה תנדה אותי”, תתעלמו באלגנטיות.

חשוב שתעברו את היום הזה של הלידה כשאתן רגועות ולא מוטרדות שמא מישהו לא רצוי יכנס כשאתן בדיוק שוכבות עם רגליים פתוחות, מדממות או כואבות, או שכל רגע יציקו וישאלו אם יש חדש או לצעוק כשחמותך וחמך בדיוק יושבים בחוץ או רגע אחרי הלידה כשאת חצי ערומה שחמותך תכנס בהתלהבות.

נשמע הזוי? יש לי המון חברות שזה קרה להן ובמקום להתרכז בלידה או בתינוק שעומד לצאת, הן היו טרודות במה קורה בחוץ ושאנשים לא יכנסו.

אז אני ממליצה לכן מראש לבקש מה שמתאים לכן. אם זה אנשים שיהיו או לא יהיו.

אחרי הלידה, מותר לכן להתאושש ולנוח בשקט בין טיפול לטיפול בתינוק.

במידה ואת יכולה להביא את התינוק לחדרך, עדיף שזה לא יהיה כשבאים הרבה אנשים. תינוקות בימים הראשונים מאוד פגיעים ורגישים ומערכת החיסון שלהם מאוד חלשה כך שבמידה והם נחשפים ליותר מדי אנשים הם עלולים לחטוף משהו. מבחינה בריאותית עדיף שכמה שפחות אנשים יבואו איתם במגע בהתחלה וגם כשכן נוגעים, ודאו שאנשים מחטאים את הידיים.

אני מאמינה היום שהתקופה הראשונה הזו של הימים הראשונים בבית החולים מיועדים ליולדת כדי שתנוח ואנשים קצת שכחו את זה.

עם כל הרצון לשמוח בשמחת היולדת, למבקרים לא תמיד יש טאקט ויש אנשים שמתנחלים להרבה זמן במקום לאפשר ליולדת לנוח ולהתאושש וגומרים לה את הכוחות.

אז בקשה קטנה לי אליכן,

תהיו אסטרטיביות.

אנחנו מתכוננות כל כך ללידה המיוחלת אבל שוכחות לפעמים את הרגע שאחרי.

ואם בן הזוג לא מספיק אסרטיבי, אפשר לשלוח אחרי הלידה SMS בנוסח “ילדנו תינוק במשקל X, לאם ולתינוק שלום, אנחנו זקוקים למספר ימים כדי להתאושש ולהכיר ונשמח לראותכם לאחר שנשוב הביתה”.

תאמינו לי שזה מהדברים הקטנים שיחסכו לכן המון עצבים ויאפשרו לכן להתרגל לתינוק החדש שלכן בכיף.

 

ומי שיעלב? בחירה שלו. זה שלו. לא שלכם!

אל תתנו למניפולציות להשפיע עליכן.

ואם מישהו ממש מתעקש, תאמרו מה שאמרתי לאמא שלי  – “אני זו שפותחים לה את הבטן ואני זו שסחבה 9 חודשים 2 תינוקות ומותר לי להכיר אותן בצורה רגועה לבד ובלי בלגן מסביב ומי שנעלב, שיקח פנדל”

לידות קלות!