השבועות שקדמו ללידה היו מורטי עצבים, עד הקצה. משבוע 35 אני מתחילה להרגיש ברקס טונים/צירונים (רק בחדר הלידה, אחרי שחוויתי את צירי הלידה האמיתיים, הם הפכו בפה שלי מההגדרה המלכותית “צירים” לתיאור ההולם אותם – “ברקסטונים”), הם, וסוגים אחרים של תחושות, כואבים לי, הם מטריפים אותי, ובכל פעם הם גם עולים מדרגה: בשבוע וחצי האחרונים הם כבר מתחילים להעיר אותי בלילה. יצאתי לחופשת לידה כבר בשבוע 38, והייתי בטוחה שאו-טו-טו זה קורה. הרי יש לי “צירים”. צירונים. מוניטור פעם בשבוע, אפילו פתיחה בודקים לי כמה פעמים בעקבות המוניטור/תלונות שלי על “צירים”. נדמה לי שבערך שבועיים לפני הלידה יש  לי פתיחה של אצבע ומחיקה של 70%, אחרי שיומיים לפני כן הכל היה סגור וארוך ומסוגר – כמו שהיה בלילה לפני הלידה של עומר. וזהו. אני בטוחה שזה קורה היום, מקסימום מחר. אנחנו אפילו משאירים את עומר את ההורים שלי ללילה, ביום שישי, למקרה שיתפתח משהו או יהיה ספק ונרצה לקפוץ למיון.

וככה במשך שבועות. אחרי שאני ממצה תוך כמה ימים קינון מטורף, סדר בארונות, פרויקטים וימים של ביקורי חברות ואחיות והסתובבויות ובתי קפה, העיכוב (שהרי את עומר ילדתי כבר ב-38+3, אז מה זאת אומרת, זה התל”מ שלי בכלל) כבר מתחיל לעלות על העצבים. לקראת שעת ההוצאה של עומר מהגן האופוריה של “אולי היום” מתחלפת ממש בדיכאון. והלחץ. ואיך אני אתפקד. ומה יקרה אם פתאום יירדו לי המים. בעלי במרחק יותר משעה נסיעה בפקקים (זה היה אחרי שוויתרנו על האופציה שאני לוקחת את האוטו, כי המשמעות היא שייקח לו שעתיים להגיע הביתה. אז אני תקועה בלי אוטו, מחכה לבעלי בג’ימבורי, כי ללכת ברגל רבע שעה בחום הזה ולדחוף 20 קילו אני לא מסוגלת) ונמתחת עד קצה גבול היכולת. וככה שלושה שבועות בערך. בלי הנחות, בלי רחמים. וברקע – שיגועים: נו מה קורה, נו עוד לא ילדת, וגם את בעלי משגעים בעבודה, אנשים שלא מכירים אותו בכלל ושכל מה שהם יודעים עליו הוא שאשתו צריכה ללדת כל יום.

אז אני משתדלת לראות את הדברים הטובים, לפנק את עומר כמה שיותר ולנצל את הימים האחרונים שלנו לבד, לישון טוב, לראות סרטים שאני אוהבת, לקרוא ספר וכו’.

בשבוע 38 אני הולכת להערכת משקל נוספת כי הקודמות הראו עובר גדול. והפעם – כבר כמעט 4,100. באותם ימים אני מנסה לשחרר את הפחדים שלי מהלידה, במחשבה שאולי זה מה שעוצר אותה מלהתפתח, והם מתמקדים בפחד מלהיקרע. כמה מילים על הלידה הקודמת בהקשר זה: לכל מי ששאל סיפרתי שהיתה לידה “מדהימה, מהסרטים, הרבה יותר מהסרטים, מעצימה, מושלמת”. ומאחורי זה עמדה לידה מרגשת ועוצמתית ומעצימה שהתקדמה יפה, של תינוק במשקל 3.270 שקרע לי את הצורה, תפירה ממושכת  שהייתה החלק הכי כואב בכל הלידה, כמעט-התעלפות במחלקה והתאוששות קשה שקיבלתי כמובנת מאליה, ימים ארוכים אחרי השחרור הביתה. כל אלה לא הזיזו לי בכלל מרוב האופוריה שהייתי בה אז, הם היו בטלים בשישים וקיבלתי אותם כרע הכרחי, כ”ככה זה תמיד אחרי לידה”. הפעם, כמו עוד הרבה דברים לפני לידה שנייה, אני כבר באה אחרת. אם בלידה הקודמת כל מה שעניין אותי היה שהילד ייצא חי, אחרי מסע מאוד ארוך, הפעם כבר יש לי רשימת דרישות. פתאום אני מבינה שלהיקרע זאת לא חובה, וזה מתחזק כשחברה שלי יולדת באותו שבוע תינוק במשקל מכובד בלי קרע אחד, והיא מספרת – ואני גם רואה – שזה עולם אחר לגמרי. ואני רוצה גם. הדולה שתעשה לי רפלקסולוגיה תגיד לי שזה לגיטימי לגמרי, שאין בזה שום פסול (כי אני כבר מרגישה רגשות אשם כלפי מאיה), במיוחד לנוכח העובדה שיש לי ילד גדול בבית שאהיה צריכה להיות במיטבי כדי לטפל בו ולהיות איתו. ודווקא עיסוי פרינאום אני מתעצלת לעשות, אבל בסופו של דבר מתחילה לעשות איזה משהו “בערך” אחרי המקלחת, בעצמי, משהו בסביבות שבוע 39. המיילדת תגיד שאם עשיתי לעצמי, זה חסר משמעות. בכל אופן, הערכת המשקל רק מגבירה את הפחדים ואת הדכדוך ששורה עליי באותם ימים. בכל הזדמנות אני מבקשת הערכות קליניות ממיילדות ומרופאים וההערכה הכי נדיבה שמאיה מקבלת היא “3,600, או-לי 3,700”,   וכך עד יום הלידה ממש.

אני מנסה את כל הזירוזים הטבעיים האפשריים. פעמיים קיבלתי טיפול רפלקסולגי. לקראת הסוף אפילו לקחנו בייביסיטר והלכנו לעשות טיול בחוף הים. זה היה ערב כיפי מאוד. אבל הילדה נאחזת. לא רוצה לצאת. כל דבר שאני עושה מגביר את ה”צירים”. ממש. וכואב לי. אבל מבחינתי אני משמשת הוכחה חיה לעובדה שהדברים האלה באמת עובדים על הרחם, אבל אם היא לא מוכנה, אם הגוף לא מוכן – כל הצירים האלה יהיו סרק, סרק, סרק – עד שיגיע הדבר האמיתי.

חוץ מהצירים, לעומת מה שהייתי בסוף ההריון של עומר, אני ממש איילה. עולה מדרגות (ובשבוע 40 רק חיפשתי כל הזדמנות להליכה מתישה בחום, למדרגות, לפעילות אינטנסיבית), הולכת ברגל לגן (12 דקות בחום של אמצע ספטמבר). מדי פעם אני עוצרת ונותנת לעצמי שבח קטן, תראי אותך, סוחבת עד שבוע 41, סחתיין.

לאט לאט אני מאבדת את האמון שלי בהקשבה לגוף שלי. אני אומרת לכולם שאני כבר פוחדת שאלד בבית, כי מרוב “זאב זאב” אני לא אשים לב כשיגיע הדבר האמיתי. ואני גם מתנצלת כל הזמן על התראות השווא, ואמא שלי ובעלי צוחקים עליי: מה את מתנצלת, הרווחת את זה ביושר, סחבת 9 חודשים, ככה זה עובד. ואני באמת לא יודעת כבר. באמת ובתמים לא מצליחה לזכור אם מה שאני מרגישה זה “זה”, שהגוף אמור לזכור מהלידה הקודמת. אני לא מצליחה לתזמן, לא מצליחה לשים בדיוק את האצבע על מתי מתחיל ומתי נגמר ציר. ואני ממשיכה לשכב או לשבת. לא מרגישה צורך לקום בזמן “ציר”, ואני זוכרת היטב שלעבור צירים אמיתיים בשכיבה או בישיבה זה בלתי אפשרי.

איפשהו סביב התל”מ אני מחליפה תקליט. קראתי פעם שמישהי כתבה שעד התל”מ הייתה מתוחה מאוד, פקעת עצבים, וכשהוא עבר פתאום משהו השתחרר והיא הצליחה ליהנות מהרגע. אני מאוד מזדהה. במקביל, קורים דברים מאוד דרמטיים במשפחה, יש מוות והלוויה ותינוק מאושפז וביקור היסטורי מחו”ל, ומה שעובר עליי נדחק לשוליים – גם בשבילי. פתאום הזמן מקבל מימדים אחרים וזה באמת פחות משנה עוד יום, פחות יום. ובאמת במבט לאחור על אותם ימים, כל האירועים נראים לי מאוד קרובים בזמן, ולא כמו בלידה הקודמת, כשאירועים של יום קודם נראים כאילו קרו בחיים אחרים.

מגיע שבוע 41. אנחנו כבר מקבלים החלטה שב41+3 אנחנו לא אומרים לא לזירוז. היום יום ראשון, ולפי החשבון שלי עד יום שלישי היא כבר תיוולד.

אנחנו נוסעים לביקורת באיכילוב. חושבים שניכנס למעקב הריון עודף, כמו שבוע לפני כן, אבל במשרד שואלים למה הגעתי ואני אומרת שיש לי קצת “צירים” (איכשהו הצלחנו לתזמן כל 10 דקות בדרך, אבל זה לא באמת היה משהו חדש שלא היה בשבועות האלה) ושיש קצת הפחתה בתנועות. אז שולחים אותי למיון יולדות. כשאני מגיעה אני כבר חוזרת להרגיש את מאיה כמו שצריך, וגם ה”צירים” נעלמים, והמוניטור בהתאם. עוברים לבדיקת רופאה. הפתיחה נשארה של אצבע. אני הולכת להכאיב לך, היא אומרת, לעשות לך סטריפינג. ואני מתכווצת ובטח גם נהיית לבנה. אמנם התכוננתי לזה, והחלטתי גם לא לסרב, אבל לשמוע שזה עומד לקרות ברגע זה, זה כבר משהו אחר. עכשיו אני יכולה לסמן וי גם על סטריפינג, ליתר דיוק, על משהו כמו “חצי סטריפינג”, כי אין ממש תנאים. זה כואב, ואני משמיעה צליל של ספק צחוק ספק נהמה, אבל הרופאה אומרת שזה לא כאב חצי ממה שזה אמור, כי היא לא ממש הצליחה לבצע את זה. לא הייתי בונה על זה, היא אומרת לנו, אבל מצד שני, אולי זה בכל מקרה אמור להיות היום שלה, והיום היא תיוולד בכל מקרה. קובעים לתת עוד צ’אנס לסטריפינג ביום שלישי, ואם כלום לא יזוז – השראת לידה ביום חמישי, ב-41+5.

בעלי נוסע לעבודה ולפני כן מוריד אותי בבית. אני מעבירה את מה שנשאר מהחלק הראשון של היום ברחמים עצמיים על הספה ובכאבי מחזור מצמיתים, אחרי הסטריפינג. מרגישה כמו אחרי שאיבת ביציות (זמן מסורתי של פינוק עצמי), עם פלאשבקים מצילום הרחם הטראומתי שהיה לי. יש לי גם קצת דימום, שהרופאה הזהירה אותי שיהיה. 9 חודשים כבר לא ראיתי דימום וזה גורם לי לרחם על עצמי. קשה לי להסביר למה, אבל זה כנראה מחזיר אותי אחורה למחוזות רחוקים ולימים אחרים. אני מרגישה מאוד מאוד חלשה.

בערך בארבע וחצי בעלי חוזר עם עומר אחרי הגן, ומביא איתו מתיבת הדואר את התמונות מצילומי ההריון, שהתעכבו בדואר בערך שבועיים ובחרו להגיע דווקא היום. הן יוצרות קצת אקשן, אבל אני עדיין בדיכאון.

בשש וחצי אני נכנסת לשירותים ושוב רואה דימום. לרגע אני חושבת שזה המשך של הדימום מהבוקר, אבל אז אני קולטת: זה   הפקק   הרירי. ובבת אחת, ברגע חד שהופך שלושה שבועות להיסטוריה חסרת חשיבות, המצב שלי מתהפך ב-180 מעלות מ”לא קורה” ל”קורה”. אני שואגת לבעלי בסלון “יצא הפקק!!!” ואני יודעת שאחרי שהייתי זאת שהסתובבה שבועיים עם פתיחה של אצבע ומחיקה של 70%, זאת שהסתובבה 6 שבועות עם “צירים”, אני לא אהיה זאת שיצא לה הפקק הרירי 4 ימים לפני הלידה. הפעם זה זה. חייב להיות.

אני מתקשרת לאמא שלי. יש לה חצי שעה נסיעה אלינו. שתתכונן. הערב זה כנראה יקרה. אני מסמסת לחברות “יש פקק!!!”. כל האנרגיה משתנה לי. תחילתה של אופוריה קלה. זה קורה. אני קצת פוחדת, קצת לא מוכנה (!!), קופצנית, מתכננת תוכניות. בינתיים עומר, אוטוטו “הגדול שלי”, בשגרת הערב שלו. אני בפייסבוק. יש תמונות של ההריון. אחר-כך אני על הספה. הציר הראשון מביא אותי לעמידה. זה זה, זה זה, זה- זה. איך יכולתי לטעות? אי אפשר לשכוח באמת את הדבר האמיתי. זה הדבר האמיתי. לא כואב עדיין נורא אבל בהחלט הדבר האמיתי. עוד כמה כאלה ומתחילים לתזמן. אני מזרזת את בעלי להשכיב את עומר, כי עוד מעט אני נכנסת לכאבים שאני לא רוצה שיראה אותי בהם. אני נכנסת למקלחת. חסרת מנוחה. יוצאת. אנחנו רואים שהצירים באים בערך כל חמש דקות. באורך 40 שניות בערך. עדיין לא מאוד כואבים אבל מצריכים עמידה בדרך-כלל. עומר לא רוצה לישון. נראה שהוא לא ממש מרגיש טוב. בעלי נכנס אליו לחדר לשעה ארוכה, אני בינתיים ממשיכה לתזמן בערך, לא מודדת אורך צירים אבל מסתכלת בשעון של המחשב בכל פעם שמתחיל. עכשיו הם כבר ממש סדירים, כבר שעה לפחות בכל חמש דקות. אני בצ’אט של הפייסבוק, מספרת לצלמת של התמונות שאני בצירים. היא מתרגשת איתי. אחר-כך מספרת לעוד חברה שאני רואה בפייסבוק. היא מתרגשת איתי. בערך בעשר אני מתקשרת לאמא שלי שתבוא. עדיף שנגיע מוקדם מדי וישלחו אותנו להסתובב, מאשר מאוחר מדי. על הדלת יש רשימה מה צריך להיות בתיק של עומר לגן. עומר לא מרגיש טוב, אני נותנת לו אקמול. קשה לי לעזוב אותו ככה, אבל אני מצליחה לשחרר. אני מתחילה לקפל כביסה. אמא שלי מגיעה, הצירים עדיין לא מאוד כואבים. אני מעבירה אותם תוך כדי קיפול כביסה, בעמידה, קצת נאנחת אבל מסתכלת על עצמי מהצד ויודעת שהם לא כ”כ כואבים. אני קולית.שנינו. אנחנו מרגישים שאנחנו מתכוננים ליציאה לעבודה. נוסעים לבית יולדות לעבוד, להביא ילדה הביתה. מדי כמה דקות אני אומרת תודה על זה שעוד לא ירדו המים. בלידה הקודמת זה קרה כשבקושי הייתה פתיחה, ונאלצתי לעבור את כל השלב הלטנטי (ואחד כואב ביותר) בשכיבה. עכשיו אני מרגישה שהדברים קורים “כמו שצריך”. מרגישה חיבור מאוד גדול לגוף שלי, סוף סוף. סוג של פיצוי על כל השבועות הארוכים האלו. אופוריה, כבר אמרנו.

מגיעים למיון יולדות. בבוקר היה ריק כמעט לגמרי, הפעם מלא מאוד ועיניי חשכות. אבל אין הרבה נשים שהגיעו עם צירים סדירים או ירידת מים, הרבה הגיעו כדי לעבור ללילה למחלקה. אז אני נכנסת די מהר למוניטור (לא מספיק מהר, לטעמי) ועד אז הצירים כבר מגיעים בכל שלוש דקות והם כואבים. אני עדיין בשלב האופוריה, ומרגישה שהפקתי לקחים מהלידה הקודמת. את הצירים אני עוברת בהישענות על בעלי תוך כדי חיבוק, או בהישענות לקיר תוך כדי שאני דוחפת את כפות הרגליים בחוזקה לרצפה, מתכנסת לגמרי לתוך עצמי ומתנתקת מהכל. אני מדריכה אותו לעשות בדיוק מה שאני מבקשת, וכבר בשלב הזה אני מרגישה שאנחנו נצליח, שזאת תהיה יופי של לידה מבחינה זוגית. אני מרגישה שאני מצליחה לדייק. גם בבקשות שלי ממנו, גם בשיטות להתמודדות עם הצירים. בימים הקודמים ביקשתי ממנו שני דברים, כשנזכרתי כמה זה כואב: 1. להזכיר לי לנשום 2. להגיד לי בחצי הציר “כבר עברת חצי, עוד מעט זה נגמר”. בפעם הראשונה שהוא מזכיר לי לנשום, עוד בבית, אני נוכחת לדעת שבאמת שכחתי לעשות את זה. במיון יולדות הוא מעודד אותי בשיא הציר ואני מרגישה שזה בדיוק מה שאני צריכה. אני מסמנת לעצמי לתת את הטיפים האלה לחברות. זה, וגם לבקש ממנו לעשות בדיוק מה שאני מבקשת. לא להגדיל ראש. לא לנסות לעזור מתוך חוסר אונים שבלראות אותי סובלת.  להקשיב למה שאני אומרת שאני צריכה, ולעשות בדיוק את זה. והוא עושה את זה, וזה נפלא. את היום שלמחרת, מסתבר מאוחר יותר, שנינו מעבירים בשבחים: אני על היותו מלווה מצטיין בלידה, הוא על היותי גיבורה. אפרופו גיבורה, אחד הדברים שאני מבקשת ממנו לעשות הוא להגיד לי שאני גיבורה. נכון שאני גיבורה? אני שואלת אותו, כבר בצירים הבלתי נסבלים שיבואו מאוחר יותר, בחדר לידה. בחיי שזה עוזר.

קצת אחרי החדשות של חצות בטלוויזיה, נכנסים למוניטור ולבדיקה. פתיחה “שתיים וחצי, נוטה לשלוש”. אנחנו צוחקים על מה שאנחנו רואים במוניטור, פסגות נישאות אימתניות של צירים לעומת הגבעות הקטנות והנלעגות שניסינו למדוד בבוקר. דבר ראשון אני מודיעה למיילדת שבודקת אותי, שאני רוצה אפידורל בהקדם האפשרי. זאת הפקת הלקחים המרכזית מהלידה הקודמת: כמו ילדה טובה חיכיתי וחיכיתי אז שתהיה פתיחה סבירה כדי שיעלו אותי לחדר לידה (עד אז שכבתי בחוסר אונים כי הראש עוד לא התברג) וסבלתי כמו חיה שחוטה. בשכיבה. כשעליתי למעלה המיילדת התפלאה למה רק עכשיו, אם אני כ”כ סובלת. וזה היה בקושי בפתיחה 4. הפעם, אני מחליטה, לא מעניין אותי כלום, אני לא מגיעה לשלב של סבל כזה. ברגע  שאני מגיעה לפתיחה מינימלית של 3, אני מקבלת אפידורל.

קצת בלגן במיון יולדות, יד ימין לא ממש יודעת מה יד שמאל עושה, אבל בסופו של דבר, בערך שעה אחרי שנכנסנו למוניטור, אנחנו עולים לחדר לידה. עד אז אני עוברת צירים בכריעה, נאחזת בדלפק הקבלה. כל מי שרואה אותנו מאחל בשעה טובה, כנראה מרגש לראות אישה בצירים ממש. אני נתקלת בעוד שתי נשים עם צירים כואבים, אבל כל אחת נראית אחרת לגמרי ואחרת ממני. אחת מהן מגיעה ממש בכיסא גלגלים כי היא לא מסוגלת ללכת. היא כנראה בשלב מאוד מתקדם, שכבר אין בו הפוגות, במיוחד לא כאלה שאפשר ממש לנוח בהן, כזה שאני אהיה בו בעוד כמה שעות. אני, לעומת זאת, מאוד נהנית משתי הדקות השקטות שיש לי בין ציר לציר. ממש מצליחה לנוח, לצבור אנרגית, מרגישה בחופשה. אני אומרת לבעלי שאני מצליחה כרגע להבין נשים שלא רוצות ללדת עם אפידורל, לא מהכיוון העקרוני (לתת לגוף ללדת בעצמו ולבד כי הוא יודע ויכול) אלא מהמקום של לא להסתכן. הנה, אני כרגע מתמודדת, ואחרי שהפגתי את החששות שמא מה שהכי כואב הוא היציאה של התינוק, ונאמר לי שהצירים כואבים יותר (וצירים אני כבר יודעת מה זה), אם אני יודעת שזה יתקדם מהר, זה מפתה לעשות את זה בלי אפידורל……..ושלא תעז לתת לי לעשות את זה, אני אומרת לו. זאת אשליה עכשיו, ובעוד זמן קצר אני אבקש את נפשי למות. לא רוצה להגיע לשם, אני אומרת לו, אל תיתן לרעיון כזה לשבת לי בראש, אני מקבלת אפידורל ברגע שעולים וזהו. בעלי עונה לי אל תדאגי, לא הייתי נותן לך.

וכך אני מבסוטה מעצמי, הנה אני הולכת “לדפוק את המערכת”. עכשיו אני עוד מתמודדת יפה. זה כואב, כן, אבל אני עוד לא רוצה למות. אני עוד נרגשת ממה שעומד לקרות. הפעם אני אקבל אפידורל לפני שיגיע השלב הנורא הזה, הפעם אני יולדת בלי שיכאב לי. אני לא דואגת שההתקדמות של הלידה תיעצר, את עומר ילדתי עם אפידורל מפתיחה 4 והתקדם יופי. אני גם לא פוחדת מאובדן שליטה. את עומר ילדתי עם אפידורל, בשכיבה, והרגשתי הכל ושלטתי והבאתי אותו בעצמי ולחצתי יפה. הלידה הכי מדהימה שיכולה להיות, כבר אמרנו.

בערך בשעה אחת לפנות בוקר אנחנו מגיעים לחדר הלידה. אני אומרת כמה נחמד להיכנס לחדר לידה ברגל, ומבינה עוד קצת את ערכו של המושג אמבולטורי. בלידה שעברה הכניסו אותי על מיטה אחרי כמה שעות במחלקה. עוד משהו שאנחנו מיד שמים לב אליו, ומפעים את שנינו, הוא העריסה הקטנה שעומדת בפינת החדר, ריקה, מחכה. “אתה קולט מה הולך לקרות כאן עוד מעט”,  אני אומרת לו, והוא קולט. זה נראה פתאום מאוד מוחשי. ופצפון. המיילדת מקבלת אותנו. מה התוכנית? היא שואלת אותי, ואני עונה לה “אפידורל”. הבנתי אותך, היא אומרת, ומיד אחרי החוקן היא מודיעה שהיא כבר הולכת להזמין את המרדים., אנחנו משתוממים והיא אומרת “חכו, אני אל תתלהבו, אני רק מודיעה שאת רוצה”. אני אומרת שאני לא מאמינה למזלי הטוב, עוד לא הגעתי לשלב הקשה ממש וכבר אקבל אפידורל, והיא משתיקה אותי, ששששששש, למה את אומרת את זה? אל תדברי!! אני, בתמימותי, עוד לא מבינה כמה זמן הוא יכול להתעכב עכשיו.

מדברים על הערכת המשקל, ואני מספרת שהעריכו 4,100 לפני 3 שבועות. המיילדת מצטרפת למעריכים הקליניים ומנחשת 3,700.

עוד ניפגש ויהיה לנו טוב

חוקן, מקלחת, כדור פיזיו במקלחת. אני יוצאת ושומעת את המוסיקה שהבאנו, הפלייליסט שהכנתי כ”בונוס”, אי שם בשבוע 39, כשמהמשימות הכי דחופות עברתי לסמן וי על כל הפינות שנשארו. אז הכנתי פלייליסט של 63 שירים. שירים מהחיים שלנו, שירים שעושים לי טוב, שעושים לנו טוב, שמזכירים דברים טובים שעברנו, שירים שלנו ביחד, שירים לילדה וכמה שירי הפתעה לבעלי. יכול להיות שברגע הראשון אני חושבת לעצמי, רגע, זה עוד לא הזמן, צריך לחכות עד אחרי האפידורל (כמו בלידה הקודמת – שאז התחיל החלק הטוב והמרגש שלה), אבל אני משחררת. השיר הראשון ששמעתי היה “עוד ניפגש” של אריק איינשטיין, וכשאני שומעת אותו עכשיו אני מבינה שבשלב ההוא עדיין הייתה קצת אופוריה.

בזכות המוסיקה אני מצליחה לעבד את חוויית הלידה בימים שיבואו אחריה. בזמן הווה אני בכאבים נוראיים, רק רוצה לעשות רגע “סטופ” ולנוח. אני עדיין מצליחה להסתכל על עצמי קצת מהצד, כנראה, כי בימים שאחרי הלידה, כשאני מקשיבה למוסיקה בחדר במחלקה, חוזרים אליי הרגעים שהשירים שימשו להם פסקול ואני מתחילה לעכל מה היה שם ולהתייחס לזה כאל חוויה מאוד עוצמתית. יותר מכך, אני מבינה שהמוסיקה, כמו תמיד, נתנה לי כוחות לעבור את זה, ולרגעים ממש הצילה אותי. במאמר מוסגר אני מציינת שהמוסיקה גם עזרה לי להתחבר למאיה בימים של האשפוז. שכבנו בשלווה בחדר, היא בעריסה ואני במיטתי, שעת צהריים שקטה, שירי אהבה לתינוקת קטנטנה ברקע, ואני מתחילה לעכל שזאת היא, בשבילי, התינוקת מהשירים. שיש לי בת.

הרגעים חוזרים אליי שלא בסדר כרונולוגי, וכך בכל פעם שבה אני מקשיבה לפלייליסט הזה, עד היום. שלוש שעות ועוד שעה אחת של ערבוביה, שבה אין הרבה משמעות לסדר של הדברים. שלוש שעות של “הוא מגיע בעוד רבע שעה”, “הוא רק מסיים עם זאת שבחדר לידך ובא”, “קראו לו לניתוח חירום, הוא יסיים שם ויבוא”, “את הבאה בתור”. מרדים אחד לכל חדרי הלידה ולניתוחים. משמרת לילה. אני מצליחה להחזיק מעמד כנראה רק בזכות התקווה שהוא עומד להגיע בכל רגע. אני לא צועקת, אבל אני בוכה. לא בכי גדול, בכי קטן, אולי אפילו בלי דמעות, בכי של המתייאש אחרי שחצה את סף הייאוש. אני לא יכולה יותר בעלי, אני אומרת לו, לא יכולה יותר.

את “טעות של מתחילים” מספר 1 (ויהיו שתיים בלידה הזאת) אני עושה כשמודיעים לי שזהו זה, בעוד רבע שעה המרדים באמת פה. אוקי, אני אומרת, אני לא יושבת פה ומחכה רבע שעה כצאן לטבח, יש לי כמה צירים אחרונים ואני אעביר אותם במקלחת. אני מבקשת להתנתק מהמוניטור ונכנסת עם כדור. כשאני יוצאת מהמקלחת וחוזרת למיטה, מתייצבת לחכות לו ברוב טקס, אני רואה את המיילדת בפתח החדר ושואלת נו, הוא בא? הוא הלך לחדר שלידך, היא אומרת. הוא היה פה וראה שאת במקלחת אז המשיך הלאה. אני מחכה שיגאל שילון ייכנס, אבל הוא מתעכב. היא רצינית, המיילדת. אני אומרת לבעלי שאני אהרוג אותו. איך נתת לו ללכת? זה היה כל התפקיד שלך בחיים. להשיג לי את המרדים. ולא לתת לו ללכת. ומרגישה כמו בסרט. סרט רע מאוד, אבל קלאסי. עכשיו, אחרי המשפט הזה, אני יולדת אמיתית.

בשלב מסוים נכנסת רופאה צעירה ומכניסה נתונים למחשב ומבקשת לראות בדיקות. זאת אותה רופאה שתבדוק אותי ביום השחרור ותהיה חתומה על מכתב השחרור שלי. תגידי לי שהוא כבר מגיע, אני מתחננת. תגידי להם שאם הוא לא מגיע אני תוקעת לעצמי כדור בראש. היא מסתובבת אליי בעיניים כמעט קרועות ואומרת לי “לא את לא”. בסופו של דבר נראה שהשארתי פחות רושם ממה שפחדתי שעשיתי, כי כשאני פוגשת אותה יומיים אחר כך אני שואלת אותה אם היא זוכרת אותי מחדר הלידה והיא אומרת שכן, ואז כשאני אומרת “זאת עם הכדור בראש”, דווקא את זה היא לא זוכרת. נו, אני לא איזה מקרה מיוחד. היא רגילה.

בעלי ממשיך להצטיין בתור מלווה. אני לא זוכרת את כל הסיפורים שהוא מוכר לי כדי לשכנע אותי שהציר הזה עומד לעבור, שאני אשאר בחיים, שעוד מעט זה נגמר, שעוד מקסימום שלושה כאלה המרדים מגיע, שיש משמעות לדברים…אבל זה עובד. “אתה טוב, אתה ממש טוב”, אני אומרת לו אחרי אחד הצירים.

גם אני מנסה על עצמי כל מיני טכניקות. אחת מהן היא לחשוב שמי שאני מנסה להכיל את הכאב שלו הוא הבן שלי. להיות לעצמי אמא. הרי כשכואב לו כואב לי, ובזה אני מנוסה, לחבק אותו ולהעביר את הכאב ביחד. אבל זה לא הולך לי כל-כך. בהקשר זה, שנינו מדברים על זה שלמרבה הצער עכשיו כבר אי אפשר להגיד “עוד מעט זה ייגמר, והכל יהיה טוב” – שהרי אנחנו כבר יודעים שזוהי רק ההתחלה. הרי בפעם הראשונה שהיא תהיה חולה, סתם שפעת, הקושי של הצירים ייראה כמו כסף קטן.

כן, הדברים מקבלים כאן פרופורציות אחרות. בלידה של עומר חשבתי לעצמי (שאלתי את בעלי הרבה פעמים, והוא לא זוכר שאמרתי את זה בקול רם. אבל חשבתי לעצמי בהחלט) שזאת הפעם האחרונה שאני עושה את זה. הפעם לא חשבתי ככה. באתי לעבוד. ההבדל בין הלידה הראשונה לשנייה כמו שאני חווה אותו הוא עצום, ממש כמו שני עולמות, והוא מתחיל בערך כאן. במהות, ההבדל הוא שפה אני כבר אמא שיולדת. הלך רוח של אמא הוא אחר. פחות פוקוס על עצמי, יותר פרופורציות, יותר “עושים מה שצריך לעשות”. יותר פרקטי ופחות רומנטי.

קסם הלילה

באופן אבסורדי לגמרי, השעות יחד בחדר הלידה קסומות באינטימיות שלהן, והן לא יחזרו מאז, עד כדי כך שאני לא אפסיק לנסות לשדל אותו לשבת רגע יחד, לשחזר ביחד, לחזור לשם. ואנחנו לא נצליח, כי בחדר הלידה הזמן עומד מלכת, והזמן שבחוץ עובר, רץ, בזמן אמיתי. הקשב הזוגי מדהים. אני תלויה בו כדי לנשום, הוא האוויר שלי, הוא קשוב ודרוך אליי. כשמתנגן השיר הזה, “קסם הלילה” של חלב ודבש, אני אומרת לו שתיכננתי לשיר לו אותו בחתונה, ושרה קצת, ואנחנו רוקדים. אני נתלית בו, אבל מרגישה רוקדת. אני לא בטוחה אם זה היה תוך כדי ציר או לא. נדמה שכן, אבל זה לא כל-כך משנה, כי בשלב ההוא תשו כוחותיי וכבר אין ממש “בין הצירים”. טכנית יש, אבל הזמן הזה לא משמש לי לאגירת כוחות. רק לפחד ולייאוש, תיכף מגיע עוד אחד. בכל זאת הרגע הזה נחקק אצלי (רק אצלי. הוא לא זוכר) כרגע מלא קסם. השיר הזה, שהכנסתי לפלייליסט למקרה שתהיה לידה לילית כזאת, הופך בשבילי לאחד השירים שיהיו הכי מזוהים עם הלידה של מאיה.

המיילדת נכנסת בריצה באיזה שהוא שלב ואומרת, אני רוצה לבדוק אותך. אנחנו צריכות לנצח כאן במשהו. פתיחה 6, היא אומרת לי ויוצאת להכריז עליי בחוץ. בקרב מול יולדת אחרת אני ניצחתי. אני מאוד שמחה בשבילי ובד בבד לבי מתכווץ עליה. מחר היא כבר תסגור איתי חשבון במחלקה.

כמעט שלוש שעות אחרי הכניסה לחדר הלידה, לקראת השעה ארבע, אני שוקעת במצב נפשי קשה מאוד. אני נכנעת לצירים. מחליטה שאני מפסיקה להילחם בהם. שהם ניצחו. ואני עוברת כמה צירים בלי לקום מהמיטה. שוכבת, כמו גופה, בדממה, ומתארת לעצמי מה אני מרגישה בכל רגע. אחרי אחד כזה אני מספרת לבעלי, שתדע, הרגע היה לי ציר.

בסוף המרדים מגיע, אני בנפש כבויה ועיניים ריקות. מיילדת אחרת, שלעולם לא אשכח, מחזיקה לי את הידיים בזמן הזריקה. את בעלי שולחים החוצה. תהיי מוכנה להעביר איתי את הצירים? אני שואלת אותה. ברור, בשביל זה היא שם (וגם כדי שלא אזוז. אבל מבחינתי בשביל זה היא שם, היא ועיניה הטובות) מספרת לה שאני מרגישה מובסת, שנכנעתי, שהצירים ניצחו אותי, שאני לא מסוגלת. במקום להרגיש עצומה ומועצמת אני מרגישה שהפסדתי. ואז מגיע ציר אחד נורא, בכל פעם רק ציר אחד אחרון, כי אחרת לא יכולתי לעבור את זה. אני לא יודעת איך אעבור אותו. היא מסתכלת לי בעיניים, תופסת אותי חזק חזק בידיים, ואומרת לי, תקשיבי לי, תקשיבי לי טוב. ואז אומרת משהו שאני לא זוכרת באיזה מילים נאמר, אבל אני מאמינה לכל מילה שיצאה לה מהפה, ומצליחה – בזכותה – לעבור את הציר הזה בלי בעלי. אחרי הלידה, כשאני מחכה לסניטר שיעביר אותי למחלקת יולדות, היא תחייך אליי במסדרון ותגיד לי מזל טוב, ואני ארגיש כמו חייל שפוגש בעיר סואנת חייל אחר שחזר משדה הקרב, בסרטים על מלחמת העולם הראשונה.

הללויה

ממש כמה רגעים אחרי שאני מקבלת את האפידורל מתנגן “הללויה” של חלב ודבש, ואני מצליחה לחייך. תקווה מתגנבת אליי ואני חושבת, סוף סוף קצת לנוח.

אני מחכה שהאפידורל ישפיע. יולדת אחת צורחת בחדר לידנו, ואני לא זוכרת אם באותו רגע או קצת יותר מאוחר, מסתבר לנו שהיא עם אפידורל. המיילדת אומרת ששיא ההשפעה שלו הוא אחרי 20 דקות. אני מרגישה שהצירים מפוצצים אותי. יש עמימות מסוימת, כן, אבל התחושה שאני מחכה לה, החמימות הנעימה ברגליים מהלידה הקודמת שאחריה בא חיוך של “מיליון דולר” לדברי בעלי, ו”ברוך בורא האפידורל”, ורקיע שביעי, מבוששת להגיע. אבל אני מחכה.

המוניטור מראה צירים היסטריים, יותר חזקים ממה שהיו קודם, ואני רק יכולה לתאר לעצמי שהייתי מתפוצצת לרסיסים קטנטנים בלי האפידורל. אבל גם תחת השפעתו אני מרגישה שהם פשוט מפוצצים אותי. עכשיו אני כבר לא יכולה לקום וצריכה לעבור אותם בשכיבה, וזה בלתי נסבל. וזה מעליב, אני מרגישה מרומה, לא זאת העסקה שעשיתי, כואב לי, כואבבבבבבבבבבבב לי, למה כ”כ כואב לי? למה עדיין כואב לי? אני שואלת את המיילדת ואת אחראית המשמרת שנכנסת לחדר. “כי את יולדת”, אחראית המשמרת עונה לי.

המיילדת בודקת את הפתיחה. כמעט מלאה, ומה שמפריע לראש לצאת זה שק מי השפיר, שהיא קוראת לו שלפוחית, שעדיין מלא. אני רוצה לפקוע לך את המים ושתתחילי ללחוץ, היא אומרת, אבל אני מבקשת לנוח קצת. אני זוכרת מהלידה של עומר שהייתי צריכה הרבה כוחות כדי להוציא אותו, ואני מותשת. וכל מה שאני רוצה זה לנוח. טעות של מתחילים מספר 2. לא טעות פטאלית, אבל כזאת שיכלה לקצר לי את הלידה ואת הסבל בחצי שעה לפחות. מסתבר שקצת אחרי שקיבלתי את האפידורל כבר יכולתי ללדת, כמו שהייתי אמורה בעצם להבין מהדברים של שגית. אולי זאת הסיבה לכך שהוא לא ממש משפיע, אולי זאת הסיבה לכך שבשלב מסוים מקובל שכבר מאוחר מדי לתת אפידורל והסיכונים עולים על התועלת. המיילדת מכבדת את הבקשה שלי ואני מרגישה שני דברים בבת אחת: שביעות רצון (לצד תחושת שליטה וההרגשה שמכבדים אותי) מהנכונות לתת לי להוביל ולהחליט מה אני רוצה, לצד “אני אמא ממש רעה”. ככה, במקום להתרגש מזה שאני יכולה ללדת ממש עכשיו, ולפגוש כבר את הקטנה שלי, אני מעדיפה לנוח. לחכות. לא בוער לי. אני שואלת את המיילדת אם יש בזה סכנה לתינוקת, והיא אומרת שממש לא.

בצירים הממש ממש ממש חזקים, בסופם,  אני מרגישה שאני נוזלת. כאילו מישהו סוחט ממני את המיץ של עצמי. כאילו הם כל-כך חזקים, שבמקום לפוצץ אותי, הם סוחטים ממני את נוזל החיים. יורדים לי המים, אני אומרת להמיילדת, אבל אלה לא המים, ואני לא יודעת מה כן. אני שואלת אותה אם זה כל-כך כואב בגלל השק המלא מים, ואם זה פחות יכאב כשהיא תפקע אותו, אבל היא ספק-צוחקת (אי אפשר לקרוא לזה צחוק, זה יותר צחוק עובדתי) ואומרת “לא בדיוק…”

יום אחד זה יקרה

ובשיא הייאוש המעליב הזה מתנגן “מחכה” של ריטה, ההמנון של מטופלות הפוריות. הוא מציל אותי מהציר שמגיע. כמה נשים היו מוכנות למסור את נפשן כדי להיות כאן במקומי עכשיו. אני נזכרת בכל מה שזכיתי בו ובכל מה שיש לי בעולם, ואיזה חסד הוא להיות ברגע הזה. אני אומרת תודה גדולה, וזה לא פשוט בכלל, אבל עוד ציר נגמר.

בערך 45 דקות אחרי האפידורל, הוא ממשיך לא להשפיע. הוא משפיע, בטח, אבל עדיין כואב לי נורא. נורא. אני מבינה שהגיע הזמן, שחבל שאני ככה סובלת סתם אם אני יכולה להשתמש בצירים האלה כדי להוציא אותה החוצה. למה אני מחכה? אז אני מודיעה להמיילדת שאני מוכנה.עובר קצת זמן עד שאחראית המשמרת מגיעה (יומיים אחרי הלידה פגשתי את המיילדת בתינוקיה והשלמתי איתה את החלק החסר הזה, למה בעצם הן יילדו אותי שתיהן, והיא אומרת שרק אחראית משמרת פוקעת מי שפיר, ושהיא כבר נשארה ללידה, תינוק גדול וכל זה).

הנה זה בא

ואז אנחנו מתחילות לעבוד. שתיים מבחוץ, שתיים מבפנים. אחראית המשמרת פוקעת את המים. נהר יוצא ממני, המיילדת נרטבת כאילו שפכו עליה ארבעה דליים. הכי חשוב להקשיב למיילדת, המיילדת אמרה לי כבר כשקיבלה אותי, כשאמרתי לה כמה אני פוחדת להיקרע שוב. עכשיו היא מזכירה לי את זה. תפסיקי ללחוץ כשאגיד לך. ועכשיו תלחצי בזמן ציר. אני לוקחת אוויר ולוחצת בכל פעם כמה שניות, כמה שאני מצליחה, ובכל פעם שואלת אם אני יכולה שוב ללחוץ. התשובה היא כן, כל הזמן, מה שגורם לי בדיעבד לא להבין אם בכלל הייתה הפוגה בין הצירים. מצד שני, אני מתקשה לזכור כאבים בדקות הספורות האלה. בטופס השחרור שלי אני מגלה שעברו עשר דקות מרגע פקיעת המים ועד ללידה, ומתוכן לפחות כמה דקות הוקדשו להוצאה של כל הגוף שלה, אחרי שהראש כבר היה בחוץ ואני סיימתי את תפקידי. התחושה הפיזית היחידה שזכורה לי מהדקות האלה היא המאמץ הכביר לדחוף אותה החוצה (לגמרי ובאופן מדויק “כמו לחרבן אבטיח”), שאחר-כך, כשהיא ממש ממש על סף יציאה, התחלף בצורך ללחוץ. אני תוהה לעצמי עכשיו, כשאני כותבת, מתי בעצם מפסיקים להרגיש צירים. מתי, מבחינת הגוף, היא כבר יצאה ונשאר רק העניין הטכני של לשלוף אותה.

בעלי יושב בצד וממלא טפסים. כמו בלידה הקודמת, נזכרנו בדקה ה-90 לדבר עם קריוסל על דם טבורי, ולא הכנו את זה מראש, ומוכרחים עכשיו. (בסופו של דבר הדגימה לא תקינה ואנחנו לא שומרים אותה). כשאני מתחילה ללחוץ אחראית המשמרת אומרת לי לקפל אליי את הרגליים (אני שוכבת על הגב) ולהחזיק אותן. את עומר ילדתי בדיוק באותה תנוחה, ואני נזכרת שבעלי החזיק רגל אחת והמיילדת את הרגל השנייה. אז אני אומרת לו, בעלי, בוא, אתה מפספס את הלידה, התחלנו…המיילדות מעודדות אותי, את גדולה, את לוחצת מעולה, כל הכבוד. כמה כאלה והראש מבצבץ, בעלי הולך לראות, מודיע לי שהשיער שלה בדיוק כמו של עומר, ואני שולחת יד ומרגישה ממש את הקצה, אבל עדיין רוב מה שאני מרגישה שם שייך לגוף שלי. חכי, הן אומרות לי, זאת רק ההתחלה. עוד כמה לחיצות והראש בחוץ. להביא את השמן? אני שואלת, והמיילדת אומרת בטח! עכשיו, זה הזמן! בעלי למרבה המזל מאתר אותו בקלות בתיק. אני מתרוממת לראות הכל. שנינו מסתכלים, ואחר-כך נסכים על זה שלא רק שלא היה בזה שום דבר מגעיל, זה היה יפהפה. ממש ככה. אני חושבת שזה גם מאוד משפיע על ההחלמה אחר-כך ועל ההתייחסות לגוף. זה לא משהו תיאורטי שקרה. ראיתי במו עיניי איך הגוף שלי מתגמש ונפתח ומה יכול לצאת משם, הבנתי משהו על הגוף שלי ועל היכולות שלו. וכאן מגיע החלק של המיילדת. דקות ארוכות היא משמנת ומסובבת ואנחנו רואים במו עינינו איך התינוקת יוצאת החוצה, איבר אחרי איבר. היא עובדת קשה. הילדה גדולה…והיא מנסה להימנע ככל שהיא יכולה מקרעים.

ואז היא בחוץ, הילדה שלי, ובשניות הראשונות היא לא בוכה. למה היא לא בוכה, אני שואלת, לא בהיסטריה אבל במודעות למה שקורה. תני לה כמה שניות, המיילדת אומרת לי, היא עברה עכשיו דרך ארוכה, היא גדולה, עשתה מאמץ גדול. ואז היא בוכה, רק כדי להראות לנו שהיא יודעת, ומיד נרגעת בידיים שלי. בעלי מתרגש לדמעות. אני מרגישה במציאות, מאוד במציאות. הדבר הראשון שאני אומרת עליה הוא כמה היא דומה לאחיה הגדול. באותו רגע מתחילות ההשוואות, ואני כבר נוזפת בעצמי בקול רם שאסור להשוות. עם זאת, בימים שיבואו ועד היום אני לא מפסיקה להשוות כל דבר אפשרי – בין שתי הלידות, בין שני האשפוזים, בין שתי חוויות האימהות הראשונית, ההנקה, הימים הראשונים – פשוט כי זאת הדרך שלי לנתח את הדברים לעומקם. ואני מוכרחה לנתח.

הביקורת מתחילה. עליה, על עצמי. הדבר השני שאני חושבת עליה הוא “היא הייתה אמורה להיות יותר יפה”. על עומר חשבתי שהוא הדבר הכי יפה בעולם, מהשנייה הראשונה. אני קשה עם עצמי, למה אני לא מאוהבת בה. ביומיים הבאים אנסה לדבר על זה כמה שיותר, דווקא, להוציא החוצה, לדעת שזה נורמלי, להפוך את זה בעצם האמירה לדבר לגיטימי ולא דבר איום ונורא. אני אקבל הרבה הבנה ויגידו לי שזה גם נפוץ מאוד בילד שני, וגם אופייני יותר לאימהות לבנות – הביקורתיות הזאת. גם עם המיילדת, המיילדת, אני מדברת על זה. אחרי שהיא חוזרת מהליווי של בעלי ומאיה לתינוקיה היא חוזרת אליי לדבר איתי קצת, לעבד. הערך של זה בשבילי בתוך כל הלידה הזאת בל יתואר. אחרי כמעט 48 שעות אני שוב פוגשת אותה בתינוקיה ושוב מרגישה צורך לשפוך קצת. על איך המוסיקה עוזרת לי לעבד את הלידה, על מה שעברתי מאז. לפני השחרור אני מוודאת שרשום לי שם המשפחה שלה, כי אני יודעת שיהיה לי חשוב מאוד לשתף אותה בסיפור הלידה.

בלילה הראשון נעבור גיבושון ביחד, מאיה ואני, ובבוקר אני אהיה קצת יותר אמא שלה. ליתר דיוק, אני אמא שלה מהשנייה הראשונה, מבחינת החסות שאני פורשת עליה והמלחמות שאני נלחמת בשבילה כמו לביאה, זה כן, אבל להתאהב בה עוד לא התאהבתי. אנשים יבקשו שאשלח להם תמונות ואני עוד לא ארגיש שהיא מספיק יפה כדי לשלוח. בלילה השני אנחנו כמעט לא נעצום עין, ובבוקר מחוץ לתינוקיה אני אהיה במחסור קריטי בשעות שינה, וההורמונים של היום השלישי יציפו אותי, ואני אסתכל עליה ישנה בעריסה וארגיש מאוהבת בה עד כלות, ושהיא הילדה הכי יפה בעולם והכי שלי בעולם.

רגע, מתי היא נולדה, מישהו שם לב? אני שואלת, ואחראית המשמרת אומרת שכן, היא הסתכלה בשעון. בחמש ורבע לפנות בוקר. יום חדש, בוקר טוב. כמה דקות אחרי שהיא עליי, ובעלי חותך את חבל הטבור, המיילדת לוקחת אותה כדי לשקול אותה ולעטוף אותה בחיתול ובשמיכה. לפני כן, כשהיא יוצאת, בורסת ההימורים על המשקל שלה ממשיכה. אני אומרת שהיא נראית לי משהו כמו 3,700. כשהמיילדת לוקחת אותה, אני שומעת שריקות התפעלות מכיוון המשקל. היא  ובעלי מתפעלים. נחשי כמה? 4,170. 4,170!!! אחרי כמה לידות בו-זמניות, פחות או יותר, המיילדות יוצאות למסדרון ואנחנו שומעים אותן נוקבות במשקלים של התינוקות, והמיילדת משוויצה.

ובניגוד ללידה הקודמת שבה עליתי בקו ישיר לגן עדן מרגע שעומר היה אצלי בידיים, ולא ירדתי ממנו חודשיים אחר-כך, עכשיו מה שמעניין אותי זה האם נקרעתי. “עשיתי הכי טוב שיכולתי”, המיילדת אומרת, ואני כבר מצפה לאותה תמונת מצב כמו בלידה הקודמת. אבל היא בודקת, ואומרת שיש אולי שני קרעים קטנים, שאם לא הייתי מדממת מהם, בכלל לא היו טורחים לתפור אותם. כשהרופאה מגיעה לתפור אותי, אני אמנם מרגישה את המחט ואת כל התפירה אבל אלה לא כאבי תופת כמו בלידה הקודמת. שלוש דקות וזה נגמר, וכמו שהמיילדת אומרת “היא אפילו לא טרחה להתיישב, שזה הסימן הכי טוב”. עכשיו כבר אפשר להגיד – ילדתי תינוקת במשקל 4,170 גרם ויצאתי כמעט בלי נזק. קצת, ממש טיפ טיפה, אני מתחילה להרגיש טוב עם עצמי.

אחר-כך, כשאשכב במסדרון של חדרי הלידה ואחכה לסניטר שייקח אותי למחלקה, ארגיש את האושר הפשוט מתחיל לחלחל אל הלב. אושר שקט, נכון, הולם, שעיקרו “זה סוף סוף קרה“. ה”לא קורה” הזה ייסר אותי כל-כך. ואני מאוד מאוד שלווה. לא באופוריה, לא בריגוש, לא בהתאהבות. בשלווה. בשקט. בחוזק בפנים.

ברקע, עדיין בחדר הלידה, אני שומעת את המיילדת מספרת למיילדת אחרת על המשמרת שלה, ואומרת על הלידה של מאיה שהייתה “לידה מדהימה”. אני לא כל-כך מבינה אם אנחנו מדברות על אותה לידה, כי מה למדהים ולמה שהיה כאן הרגע, אבל זה נותן לי אחר-כך חומר לתיאור הלידה, ביום הראשון, כשאני אומרת ש”מבחינה מיילדותית הייתה לידה מדהימה, מהירה וקלה, אבל לי מאוד מאוד כאב והיה לי קשה”. לפחות יומיים אני מסתובבת עם הזיכרון המאוד כואב של הצירים, ושום דבר בלידה הזאת לא נראה לי רומנטי. הכל מאוד על הקרקע. לשם השוואה, את הלידה הקודמת שהייתה הרבה יותר ארוכה וסבלתי בה זמן דומה מאוד מצירים, ועל הגב, ונקרעתי כולי, תיארתי כלידה מדהימה שאני מאחלת לכל אחת. מה שזכרתי ממנה היה רק החלק האחרון, 4-5 שעות של אפידורל. ואת העובדה שיש לי ילד חי ובריא בידיים, שהבאתי בעצמי, מה שגרם לי להרגיש כל-יכולה. ואת הריגוש, זה היה כמו בסרט, זה ללא ספק עד היום הרגע הכי מרגש בחיינו, הרגע שבו הפכנו להורים בפעם הראשונה וראינו את הנס הזה קורה לנגד עינינו.

רק בלילה לפני השחרור הביתה חודרת אליי ההכרה: מה שהיה לי הפעם זאת לידה פעילה. כמו שבעלי לא הפסיק לספר לאנשים ביום הלידה, תשע מתוך עשר שעות של צירים העברתי בלי אפידורל. בחדר הלידה הייתי בתנועה, עד האפידורל. השתמשתי בכל הידע שלי, הקשבתי לגוף, היינו בזוג, עשיתי מה שעד אז קראתי עליו ולא האמנתי שאוכל ו/או שארצה לעשות. שלא תבינו אותי לא נכון, יותר מתמיד אני חושבת אחרי הלידה הזאת שאפידורל שווה אפילו כדי לא להרגיש ציר אחד – כן, כן (כמובן, ככל שאני מתרחקת מזה, אני שוכחת). בשלב המתקדם כל ציר בפני עצמו הוא ייסורי גיהנום. זה מתיש,  זה סוחט, זה מדכא, זה נותן הרגשה שלא ייגמר לעולם. מהשוואה בין שתי לידות אני יודעת שהרגשתי לא פחות מועצמת (ואפילו הרבה יותר) בלידה שבה קיבלתי אפידורל ושכבתי איתו כמעט בלי לכאוב כמה שעות, עד לשלב הלחיצות.

ואז, בלילה לפני השחרור, כשאני מבינה שהייתה לי לידה פעילה, אני מרגישה, בעיכוב של כמעט 48 שעות, מועצמת.

כמה ימים אחרי שנחזור הביתה כבר ארגיש שאני רוצה לחזור לשם. כדי לתקן. כדי להיות שם, להתרגש יותר, לקבל שוב את מאיה שאני כבר כל-כך מאוהבת בה, אבל בקבלת פנים יותר הולמת. ולהיות יותר נוכחת.

הלב מלא

אני מרגישה הכרת תודה מאוד מאוד גדולה. לפחות שלוש פעמים ביום אני עוצרת הכל ואומרת תודה. על הלידה הקלה, על התינוקת הגדולה והבריאה, על ההחלמה המהירה שלי, כאילו עברתי איזו פרוצדורה פעוטה. על ההנקה שהולכת מאוד בקלות הפעם, על המזג הנוח של מאיה. על עומר הילד הנפלא שלי שמתנהג למופת ובזכותו ההתמודדות עם המצב החדש עדיין לא מורגשת, בשבועיים הראשונים כשבעלי עוד איתי בבית, ובהמשך, היא פשוטה הרבה יותר ממה שיכול היה להיות (מאיה מאוד אוהבת להיות על הידיים, ועוברת לגור במנשא). ועל כך ששלוש שנים אחרי הפריית המבחנה הראשונה והשלילי הראשון, אני אמא לשני ילדים אחרי שני הריונות. האושר הולך ונבנה. נכון, הוא לא שטף אותי כמו צונאמי ברגע הראשון. אבל מהרגע שאנחנו חוזרים הביתה אני מרגישה אותו הולך וממלא את הלב, ואני מבינה אותו ומרגישה אותו מרגע לרגע. והוא אפילו נראה לי בריא ונכון והולם את הסטטוס החדש שלי, אמא לשניים. שברירי רגעים שאני לוכדת: בעלי ואני באחד הערבים, לא עוצרים, עסוקים בענייני הבית – להפעיל מכונת כביסה, לשטוף בקבוקים, לסדר צעצועים, ברקע המוסיקה מהלידה, עומר מסתובב ומאיה ישנה בעריסה. ידיים מלאות, אני חושבת לעצמי. זאת בדיוק המשמעות של זה. עוד רגע: הולכים ביחד לגן שעשועים. מאיה בעגלה, עומר באופניים. כל אחד מאיתנו דוחף ילד אחד. בדרך חזרה אני רואה על תיבת הדואר “משפחת…”, ויש לזה משמעות חדשה. אחר-כך בבית אני מקפלת כביסה של ארבעה אנשים. שבועיים אחרי הלידה אני מעבירה איתם את אחר הצהריים הראשון בבית, ובהתחלה אני מאוד מאושרת, מרגישה שאני ממש מגשימה את ייעודי. אמא. רק שלושה שבועות בערך אחרי הלידה תגיע צניחה קלה ואני אגיד לעצמי “אוקיי, ככה החיים נראים מעכשיו, צריך למצוא התנהלות יומיומית שלא תשחק אותי”. עכשיו, ארבעה שבועות אחרי הלידה, אנחנו עדיין בעיצומם של החגים, ואי אפשר להגיד שכבר שקענו בשגרה. רוב הזמן אנחנו מאושרים מאוד, מתפעלים מהילדים, מכל אחד מהם לחוד ומהאינטראקציה ביניהם, שברור שהיא עומדת להיות הריגוש המרכזי בעוד זמן לא רב.

“אמא בפעם השנייה”

תמיד השתאיתי קצת לשמע הביטוי הזה. בין הלידות אני לא אמא? אבל אחרי הלידה הבנתי את זה. מעבר ל”אני אמא של מאיה”, יש לי חווית אימהות ראשונית חדשה. וההבדל בין חווית האימהות הראשונית בלידה הראשונה לבין זאת, הוא תהומי ממש. רק על זה אני יכולה לכתוב ספר שלם.

אמא לשניים

מאוד טבעי שמאיה פה, מאוד טבעי שאני גם אמא שלה. מדויק מה שאומרים על האלסטיות של הלב, שמפנה מקום באלגנטיות לעוד ילד. זאת לא אהבה זהה, אי אפשר בכלל להשוות אותה ולדעתי לעולם זה יהיה בלתי אפשרי. אבל לחזור אחורה קשה, לדמיין איך זה בלעדיה.

אמא לבן ולבת

לאורך כל ההריון שמעתי “מה יש לך הפעם? בת? וואו, איזה מושלם!” והסתייגתי מהאמירה הזאת. אם היה לי עוד בן זה לא היה מושלם? ובכלל, כמה נאיבי זה להתעסק במינים של העוברים במקום בדברים החשובים. ממרומי חודש של אימהות לבן ולבת, עכשיו אני יכולה להגיד –

זה באמת מושלם.