This post is also available in: heעברית

בתי היולדות עושים בשנים האחרונות מאמצי שיווק גדולים כדי להביא את היולדת דווקא אליהם. ברור שמאחורי העניין עומד, כמובן- כסף. את זה כולנו כבר יודעים. אני חושבת שאולי זה אפילו שיפר את תודעת השירות של העוסקים במלאכה ואולי אפילו, במידה מסויימת של אנשי הצוות בפועל.

אבל, אחרי קיץ כל כך חשוף במידע והתעוררות שלנו, הציבור השקט, כולנו יודעים, על החסרים הקשים בכח אדם, בתקנים, במיטות, בחדרים ועוד… במערכת הבריאות והרפואה בישראל.

אני אומרת את כל זה כי אני חושבת שהכי חשוב זה להיות מוכנים! ומיד אסביר למה אני מתכוונת אך עוד קודם אוסיף כי אני באמת חושבת, שמי שעובד במחלקת היולדות בבית חולים כזה או אחר, בחר לעשות זאת. בדרך כלל, הוא גם אדם קשוב, נותן וסבלני אך פעמים רבות הצטברו מעליו ובעקבות דברים רבים שאינם קשורים אליו ואין לו כל יכולת להשפיע עליהם, שחיקה, כעס לפעמים אפילו, מרמור.

אז איך אפשר להיות מוכנים לדבר כזה?!

בעיני- צריך כמובן לעשות הכנה מוקדת- ככל שאדע באופן ברור יותר מה אני רוצה- כך יהיה לי קל יותר לבקש אותו. כך אעמוד על שלי ללא קשר למתרחש וללא “מניע אישי”, שמתפתח פעמים רבות מספור בסיטואציה הכל-כך רגישה הזו.

נכון- יש הרבה מה ללמוד: מה אני רוצה בלידה ומה אני רוצה אחרי הלידה כן או לא לחסן ואולי רק חלקית, כן או לא ביות ואולי לא אדע להחליט…

אבל לאחר שקראתי ודיברתי וחשבתי מה הכיוון הכללי שלי. (שכמובן יושפע מאופן התפתחות הלידה ומהמצב שלי ושל התינוק שלי לאחר הלידה) תהיה לי האפשרות להחליט גם אז. בעצם בכל רגע.

לדעתי, (ולצערי, כמדירכת הכנה ללידה, גם יצא לי לראות את זה קורה בפועל) חלק מהכעסים נובעים מדיונים עם נשים שמגיעות לחדר ללידה ומבקשות דברים שאינן מבינות. בודאי, שאפשר לפתור אותם ואפשר לעשות זאת בדרכי נועם אך יתכן כי הדבר גורם לנפח מיותר אצל אנשי הצוות של תחושה שאנו “הלקוחות” לא סומכים עליהם.

בתי היולדות יכולים ועוד יעשו מן הסתם הרבה לשיפור המצב בכל המובנים, גם בהקשר לביות וגם ללא קשר: חדרים, ריהוט, מצעים, זמינות אחיות ומיילדות, צפיפות, אוכל לאישה היולדת שלא לדבר על תמיכה בהנקה…

כמו שכבר אמרתי- מאמצי השיווק לפעמים עולים על המציאות ואז נוצרת גם אכזבה גדולה. לא בהכרח מה ששמענו על בית חולים זה או אחר מיולדת כזו או אחרת או דרך האתר החדש שהשיקו או אשת המכירות שלהם בטלפון מייצג באמת את התמונה המלאה.

בינתיים מה אנחנו יכולות לעשות?

אנחנו צריכות להזכיר לעצמינו- הלידה, הגוף שלי וכמובן שגם התינוק שילדתי (במקרה הזה חשובה כל כך המילה- הוא לא נולד לבדו… אני ילדתי אותו…) הם שלי! שלנו! לא של בית החולים, לא של המיילדת לא של אחות התינוקיה ואפילו לא של הרופא הבכיר במחלקה.

מתוך כך- אנו המחליטות בסופו של דבר.

המטרה שלי היא ממש לא לחרחר מלחמה- להפך!

אם נבוא שלוות, רגועות ובטוחות ב”מעמדינו”- כך יהיה לנו קל יותר להתנהל בסיטואציה ללא כעס מיותר. הצוות שכמו שהזכרתי קודם, בחר להיות שם, יכול, וטוב שכך- לייעץ, להביע את דעתו המקצועית גם מן הנסיון העשיר שצבר. אבל אני מחליטה בסוף. בסוף אני מחליטה.

הביות הוא עוד חלק בעולם הגדול, המרגש והחדש הזה שאישה נכנסת אליו ברגע הלידה. נשים רבות באות בהחלטה ברורה ובכל זאת מניעים אותן בעדינות או שבגסות מדרכן. אני בטוחה, גם מניסיוני האישי, שבלידה הראשונה קל יותר לצוות לעשות זאת ובכל זאת אני מאמינה שאם תבואי בטוחה בדרכך ולא ממקום כועס או נלחם, תקבלי את שלך ביתר קלות.

כמובן שלבן הזוג או המלווה יש תפקיד חשוב בתיווך. כמו בחדר הלידה גם במחלקות. להיות שם בשבילך. לדעת מה את או אתם רוצים שיקרה ואיך לגרום לזה בעדינות וללא צעקות. בצורה שתשאיר לכם חוויה טובה. שתשמור עלייך ועל התינוק עד כמה שניתן.

טיפ אחרון- קלישאתי ככל שישמע, נסי ל”הקדים תרופה למכה”- את יודעת שבית החולים שהלכת אליו לא מקדם ביות, אמרי להם עוד לפני שזו התוכנית שלך. נסי לקבל את תמיכתם מראש.

ועוד דבר- זכרי, פעמים רבות בית חולים כזה או אחר מקבל שם “טוב” או “רע” בגלל חוויה אחת של אישה אחת שיודעת לכתוב. האמת היא, כנראה, שבכל בתי החולים, כמו בכל מקום בעולם- תמיד יהיה מישהו שקל לי יותר להתחבר אליו ומישהו שפחות, השאלה היא איזה תפקיד הוא מקבל במופע חיי…