במחלקה הסגורה

אחי הקטן מאושפז מזה שבוע וחצי בבית חולים פסיכיאטרי. לא קל לי להיות שם ולבקר אותו.
יש שם אנשים נחמדים מאוד עם הפרעות נפשיות כאלה ואחרות, ובכל פעם שאני שם כל כך קשה לי לראות אותם. הם נמצאים שם מהבוקר עד הערב, מטפסים על הקירות מרוב שיעמום, מסממים אותם בסמי הרגעה, לא נותנים להם לישון כדי שישנו בלילה וזה ממש כמו כלא.. ונראה שלאף אחד לא אכפת.

ימים לא קלים עוברים עלי ועל משפחתי.

אחי הקטן (25) מאושפז  בבית חולים פסיכיאטרי. המצב שלו השתפר והוא כבר בסדר אבל רוצים להשגיח עליו לעוד כמה ימים.

הוא נמצא כרגע במחלקה סגורה מהקשות יותר שיש בארץ מאחר וכשהוא הגיע לבית חולים, אחת האחיות חשבה שהוא ניסה להתאבד, הנחה שגויה לחלוטין.

החליטו להשאירו להשגחה לעוד כמה ימים, אבל הוא בסדר וזה מה שחשוב ואנחנו נרגענו.

לא קל לי להיות שם ולבקר אותו.

יש שם אנשים נחמדים מאוד עם הפרעות נפשיות כאלה ואחרות, ובכל פעם שאני שם כל כך קשה לי לראות אותם. הם נמצאים שם מהבוקר עד הערב, מסממים אותם בסמי הרגעה, לא נותנים להם לישון כדי שישנו בלילה וזה ממש כמו כלא.

אמנם יש חדר של ריפוי בעיסוק ויש טלויזיה וחלקם יכולים להסתובב בשטח בית החולים אבל זה כמו להיות בכלא.

אחרי שבוע וחצי שאני שם מדי יום, לפעמים גם פעמיים ביום, מבקרת את אחי ובאה לארח לו לחברה, זה קשה לראות אותם ולא לרחם עליהם.

לא פעם חלקם אמרו לי ולמשפחה שלי שכל הכבוד לנו שכל יום אנחנו מקפידים להגיע ולבקר אותו, יש שם אנשים שהמשפחות שלהם באות פעם בחודש חודשיים, ואתה רואה את הצורך הזה שלהם בקירבה, בחום, בחיוך אנושי ואמיתי, בטפיחה על השכם, בחיבוק, ואתה לא יכול לתת להם את זה ואין מי שיתן להם את זה. חלקם הומלסים, אנשים מבוגרים בשנות ה-30-50 שלהם שהמשפחות שלהם פשוט נטשו אותם להרקב שם במקום הזה.

הם מתחננים לסיגריות, לאוכל, לקפה, כל אחד שמגיע עם משהו מיד כולם קופצים עליו וזה כל כך כואב לראות איך בנאדם מגיע למצב שהוא מתחנן לכוס קפה או ל5 שקלים כדי לשתות קולה מהמכונה.

אז השתדלנו להביא עוגות ואת כל האוכל שהיה בבית, ושתיה לפעמים וגם סיגריות במינון מוקצב, שיהיה להם. הכמה רגעים האלה של אושר, של הידיעה הזו שלמישהו אכפת מהם..

גם הצוות במחלקה התחיל להבין עם מי יש לו עסק כשהם ראו איך גם אני וההורים שלי, הדודות שלי, החברים של אחי, כולם התגייסו וכל יום יש איתו כמה מבקרים כדי שלא יחוש בדידות וכדי לעזור לו להעביר עוד יום בקלות עד כמה שאפשר.

צפויה לנו תקופה לא קלה איתו לכשהוא ישתחרר. הוא יעבור לגור אצל אמא שלי במקומנו, אנחנו כרגע בחדר שהיה שלו והוא יחזור לפה. הוא טיפוס עצמאי, עקשן ומרדן ואני מקוה שהוא לא יתיש את אמא שלי יותר מדי במאבקים.

היא לוקחת את הכל ללב. אני משתדלת לתמוך ולעזור כפי יכלתי אבל חוץ מזה יש לי את החיים והמשפחה שלי והעבודה שקצת נדחקה הצידה בשבוע וחצי האחרונים.

לא קל לו ובצדק. הוא מתקשר אלי כמה פעמים ביום ובוכה לי ומבקש דברים שאביא לו כשאני באה ושואל מתי אנחנו באים והוא תקוע שם והחיים שלנו ממשיכים פה..

וכל טלפון שלו מוציא אותי מפוקוס, מעציב אותי ומכאיב לי כי אין לי את היכולת לעזור לו ולבוא ולהפוך עולמות כדי להשיג מה שאני רוצה כי הפעם זה אחרת וזה מוסד ממשלתי וזה קצת הרבה יותר מדי בירוקרטיה.

אנחנו בקשר עם המנהלים ומקווים מאוד שתוך יום יומיים כבר ישחררו אותו והחיים שלנו יוכלו לחזור למצב קצת יותר שפוי.

לא קל..

וכואב הלב על הנשמות המיוחדות האלה שיש שם.