אנשים צרי עין / שרה מויאל

לפני שנתיים וחצי הגעתי להחלטה בחיי. ההחלטה שאליה הגעתי הייתה הנכונה ביותר עבורי ועבור המשפחה שלי. לפני שנתיים וחצי הבן שלי, ליאם, נולד. החלטתי שאני רוצה לגדול אותו, אני ולא אחרת. הגעתי למסקנה שאני פשוט לא מסוגלת למסור אותו למישהי זרה שתטפל בו 8 שעות ביום כדי שאני אצא לבלות את רוב היום בתוך משרד [...]

לפני שנתיים וחצי הגעתי להחלטה בחיי.

ההחלטה שאליה הגעתי הייתה הנכונה ביותר עבורי ועבור המשפחה שלי. לפני שנתיים וחצי הבן שלי, ליאם, נולד. החלטתי שאני רוצה לגדול אותו, אני ולא אחרת. הגעתי למסקנה שאני פשוט לא מסוגלת למסור אותו למישהי זרה שתטפל בו 8 שעות ביום כדי שאני אצא לבלות את רוב היום בתוך משרד סגור במשרה שאין לי כל עניין בה.

ההחלטה לא היתה קלה כלל, היה כאן שיקול כלכלי גדול, כיצד נתקיים ממשכורת אחת? איך נסתדר עם כל ההוצאות החדשות שבאו עם התינוק החדש?  ישבנו, אני ובעלי, וחשבנו יחד איך נעשה זאת.
הבנו שיהיה קשה כלכלי, אבל החלטנו שנצטמצם בדברים פחות חשובים וגם ידענו שנסתדר איכשהו, וגם אם לא, תמיד אוכל לחזור לעבודה, סה"כ אני בחורה עם תואר ועם ניסיון רב והרבה ירצו אותי בתור עובדת שלהם.

ההחלטה התקבלה, אני נשמתי לרווחה שאני אעשה את מה שתמיד חלמתי, להיות עם התינוק שלי.
הוא לא יצטרך להיות במעון אצל מטפלת שיש לה עוד 5 תינוקות על הראש, הוא לא יבכה עד שהמטפלת תמצא זמן פנוי משאר הילדים כדי להתייחס אליו, הוא לא ייחשף לחממה של חיידקים והוא יקבל את מלוא תשומת הלב והאהבה מהאדם החשוב לו ביותר, אימא שלו.

את ההחלטה שקיבלתי עשיתי בלב שלם, ואני עדין שלמה עם ההחלטה הזו. אבל אני אהיה כנה איתכם, אכלתי הרבה חרא מאנשים על ההחלטה הזו, הרבה גילגולי עין ומבטים מזלזלים, הערות עוקצניות ותמוהות מאנשים שאני מכירה וגם מאנשים זרים לגמרי שבוחרים לשפוט אחר מבלי לחשוב פעמיים.

ההערה הנפוצה ביותר היא "את לא עובדת" "את יושבת בבית".

אז לפני שאמשיך, אספר לכם שבין גידול הילד לטיפול הבית פתחתי עסק משלי, פניתי לעיסוק שאני אוהבת מילדות ועיסוק שיש לי כישרון מסוים בו. הצלחתי לשלב את כל הרצונות שלי, נשארתי בבית לגדל ילד אבל גם פיתחתי את עצמי מקצועית וכלכלית, הצלחתי להביא הביתה משוכרת לא פחות טובה מאלו שיצאו לעבוד משרה מלאה, כל זאת כשהתינוק, המקסים שלי, לידי בסלון מבלי שעזבתי אותו לרגע ואני עוסקת במשהו שאני אוהבת.

והנה הפתעה שאני רוצה לספר לכולם, זה שאני עובדת בבית לא אומר שאני לא עובדת, זה לא אומר שאני יושבת כל היום בספה מטלנובלה אחת לשניה ולשלישית, זה לא אומר שאני לא מביאה פרנסה הביתה, זה לא מוריד מערכי כבן אדם, זה לא עושה אותי עצלנית, או נצלנית וזה גם לא אומר שאני לא אינטליגנטית מספיק  כדי לעבוד בחוץ. ההפך, זה אומר שאני אינטליגנטית מספיק כדי לתמרן את המצב שלי למצב שאני אהיה מאושרת בו, זה אומר שאני קורעת את התחת עד השעות הקטנות של הלילה כי לעבוד ולגדל ילד ביחד, וזה לא קל, לקחתם פעם את הילד לעבודה?

גם חברות קרובות שלי היו אומרות "את לא עובדת", אפילו אחותי חושבת שאני צריכה לקחת עבודה שניה, נמאס לי להוכיח לאנשים אחרת והגעתי למסקנה שזה לא חושב מה הם חושבים עליי, חשוב מה אני חושבת על עצמי, ואם אני מרוצה מדרך החיים שלי ולא אם הם מרוצים. אז לפעמים אני אתקן אותם, ולפעמים אני אתעצבן אבל רוב הזמן אני אגלגל את עיניי בחזרה, ובליבי אדע שהכל נובע מקנאה או מבורות, ובזמן שרובם ממורמרים בעבודה ומתגעגעים לילד, אני לא מרגישה את הראשון ולא השני, אז שיחשבו מה שהם רוצים….

חלקן הצלחתי לשכנע שאני עובדת קשה, חלקן לא… אבל זה לא משנה… אני מאושרת וכך גם הבן שלי.

הערה אחרונה שלי לפוסט הזה, ברור לי כשמש שיש אנשים שמאוד היו רוצים להישאר בבית עם הילד במקום לעבוד, ופשוט אינם יכולים להרשות לעצמם, אינני מזלזלת בהחלטה שלהם או במצב שלהם, אינני אומרת שיכלו לבחור אחרת, אינני מכירה אותם או את נסיבות חייהם, ואינני באה לשפוט אף אחד על הבחירה שעשה, אני רק מבקשת שלא ישפטו אותי על הבחירות שלי כפי שאני לא שופטת אותם.

ותודה לשירה על הרעיון לפוסט