מלחמת התשה – הוא ניצח…

בתקופה האחרונה במסגרת "חגיגות מרד גיל השנתיים", יובל התחיל לעשות לנו קונצים לפני השינה. מתינוק מתוק שמספיק שהיינו מניחים אותו במיטה והוא היה נרדם לבד עם החיתול שלו, הוא החליט שכל ערב לאחרונה הוא בוחן גבולות. נורא קשה לי עם זה. מצד אחד אני עובדת לא מעט, הוא רואה אותי בסך הכל לשעתיים שלוש בימים [...]

בתקופה האחרונה במסגרת "חגיגות מרד גיל השנתיים", יובל התחיל לעשות לנו קונצים לפני השינה.

מתינוק מתוק שמספיק שהיינו מניחים אותו במיטה והוא היה נרדם לבד עם החיתול שלו, הוא החליט שכל ערב לאחרונה הוא בוחן גבולות.

נורא קשה לי עם זה. מצד אחד אני עובדת לא מעט, הוא רואה אותי בסך הכל לשעתיים שלוש בימים שבהם אני עובדת עד מאוחר ובימים רגילים ל4-5 שעות, וכשאני איתו הוא מצליח לנגן לי מצוין על המצפון, מתחנחן בכל דרך אפשרית, נלחם, מתעקש, מתחבק.. והיום גיליתי כמה הקטנציק הזה מתוחכם.

חזרתי איתו הביתה בסביבות 8 אחרי יום רווי טיולים ופעילויות, הוא היה גמור מעייפות. אכל את הדייסה שלו, לקח חיתול (בבה ותולי כמו שהוא אוהב לקרוא להם) ו5 דקות לאחר מכן כאילו מישהו תקע לו סוללות של אנרג'ייזר ודורסל ביחד , הילד התעורר והתחיל להשתולל.

לקחתי נשימה עמוקה, החלטתי שהיום אני לא נשברת. חיבקתי אותו ואמרתי לו לילה טוב , הולכים לישון. הוא חיבק אותי, נתן לי נשיקות בשפע (כשמבקשים ממנו הוא מתקמצן ועושה טובה שנותן נשיקה אחת בלחי אחרי שעה של תחנונים) ואמר לי "לילה טוב".

רק סובבתי את הגב עוד לפני שיצאתי מהחדר והשובב הקטן כבר מוציא את השמיכה , מציץ עלי ומרים את הראש, צוחק ומתגלגל מצחוק . אמרתי לו בטון הכי רציני שיכלתי "לילה טוב, עכשיו הולכים לישון".

יצאתי מהחדר. הוא כמובן אחרי שניה כבר היה מחוץ למיטה, חזרתי, הרמתי את הקול, הרמתי אותו ושמתי אותו במיטה עם החיתול והשמיכה והוריתי לו לא לזוז.

אותו זה לא עניין..

הוא נשכב, ואז החליט שהוא מסתלבט עלי.

הוציא את השמיכה, ואז התחיל לצעוק "למה אמא? לא רוצה שמיכה!" ואז גם "לא רוצה תולי"(חיתול). ואז "רוצה בבה" שזה דייסה, למרות ש5 דקות לפני כן הוא רוקן בקבוק. אמרתי לו מספיק ולישון. התחיל לבכות שהוא רוצה דייסה.

אמרתי טוב, אם זה מה שיגרום לו ללכת לישון שייקח עוד דייסה, גם ככה הוא עושה טובה שהוא אוכל משהו בד"כ.

הכנתי דייסת שוקו, נתתי לו, הוא טועם ואומר לי "לא טעים". אמרתי לו "טעים" .  הוא אומר לי "לא רוצה את זה, זה לא טעים".

אמרתי לעצמי שאולי הפטמה לא נוחה לו , החלפתי פטמה.

נתתי לו שוב, הוא מגיש לי ואומר לי "לא טעים, רוצה חדש" . החלטתי לנסות להחליף בקבוק, החלפתי לו לבקבוק מסוג אחר, ואז שוב, לא טעים.

תהיתי ביני לבין עצמי אולי בשל העייפות לא הכנתי לו כמו שצריך. שפכתי והכנתי חדש..

אחרי שגם על זה הוא אמר לי לא טעים אמרתי לו טוב, אין דייסה. ואז הוא התחיל לבכות שהוא רוצה דייסה, נתתי לו את הבקבוק והוא לקח.

אז הבנתי כמה יצאתי מפגרת ואיך שהפיצפון הזה שהוא רק בן שנתיים וקצת מסתלבט עלי ואני נופלת בפח שלו.

קיויתי שאחרי הבקבוק הוא ירדם.

זה לא קרה.

עד 9 וחצי עשינו הרם הורד.

הוא יורד מהמיטה, אני מחזירה, מלטפת, מחבקת, צועקת, וכלום.

הוא לא בקטע של לישון.

כל פעם שאני באה אליו הוא מתחיל לצחוק לי צחוק מתגלגל, אני מחזיקה את עצמי בכח שלא לצחוק וחושבת על הדברים הכי עצובים שאני מצליחה כדי שלא יראה אותי מחייכת.

אחרי שעה וחצי התייאשתי. בעלי היה בדרך הביתה.

החלטתי להוציא אותו קצת, ישבנו והרכבנו פאזל.

בעלי הגיע ברבע ל10 וניסה להשכיב אותו. שוב חגיגות.

ההבדל הוא שכשבעלי צועק עליו הוא לא יוצא מהמיטה, ועלי הוא שם פס אחד  גדול..

קצת מתסכל כי אני באמת כועסת עליו ופונה בטון עצבני, בטון אסרטיבי ושקט, והילד לא מתרגש..

ב10 הילד נרדם סופית אחרי קצת נביחות מבעלי.

נורא מתסכל אותי שאני מצליחה להתמודד איתו נהדר כל היום ושבלילה נורא קשה לי עם ההשכבות שלו. מצד שני הוא רוב היום רוצה רק אותי, וכשבעלי מלביש אותו בבוקר זה סרט של "אמא אמא", ובלילה הוא פשוט לא שם עלי.

או שאולי אני פשוט עייפה מדי והוא קולט את זה שאין לי כח לריב איתו ומטפס עלי..

לא יודעת כבר מה לעשות איתו ומקווה שזה ירגע בקרוב.

אולי להבא נעייף אותו יותר זמן במקלחת שיהיה שפוך מעייפות..