מה שלא רואים…

מאז יום שני אני בטירוף של עבודה, כמעט כל יום יוצא לי לעבוד בין 12 ל- 14 שעות. וכל זה בגלל שהיפנים מתעקשים לבדוק בעצמם תהליכים שאומרים להם שכבר נבדקו אצלנו מספר פעמים. כל סטייה ואפילו הקטנה ביותר, נבדקת בדקדקנות וקפדנות וזאת כדי להבין את מקורה ומשמעותה. זה מאוד מתיש. אפילו שבתור עובד הייטק אני [...]

מאז יום שני אני בטירוף של עבודה, כמעט כל יום יוצא לי לעבוד בין 12 ל- 14 שעות. וכל זה בגלל שהיפנים מתעקשים לבדוק בעצמם תהליכים שאומרים להם שכבר נבדקו אצלנו מספר פעמים. כל סטייה ואפילו הקטנה ביותר, נבדקת בדקדקנות וקפדנות וזאת כדי להבין את מקורה ומשמעותה. זה מאוד מתיש. אפילו שבתור עובד הייטק אני רגיל לשעות עבודה ארוכות יותר – קשה לי לפעמים להחזיק את עצמי מפוקס לאורך 14 שעות (מקביל ליום וחצי של עבודה בארץ).

נראה כי העבודה ביפן תופסת מקום עיקרי וחשוב בסדר העדיפויות היפני. קודם עבודה, ורק אח"כ בילויים ומשפחה. העבודה קודמת לא בגלל הצורך לפרנס – אלא יותר בגלל הצורך להרגיש חשוב ומועיל (על פי ראות עיני). בסוף יום יש כאן ברכה שנהוג לומר לכל מי שעוזב וזה משהו כמו: "אוץ' קרה סמה דס" (Otch kara sama des) שזה בתרגום חופשי – תודה שאתה עייף. כי אם אתה לא עייף בסוף יום עבודה אז סימן שלא התאמצת מספיק.

אז כפי שאתם מבינים – אין ממש זמן לטיולים במהלך היום או בסופו. אבל כן יש לי דברים מעניינים לספר. כל בוקר אנחנו הולכים לאכול במאפיה שממוקמת בתחנת הרכבת Oimachi. בתחנת הרכבת אפשר לראות הרבה! ביפן אי אפשר לעשן בכל מקום שרוצים, במסעדות יש מקום מיוחד שמוקצה לכך וגם ברחוב – יש פינות עישון המיועדות לקהל המעשנים. במאפרות כאן יש מים בתוך המאפרה – כדי שכל סיגריה שתזרוק פנימה תיכבה ושהעשן שלה לא יתפזר. אז בגלל שיש חוק, צריך גם מישהו שיאכוף אותו, ויודיע לציבור הרחב היכן מותר והיכן אסור לעשן. בתחנה ניתן למצוא בכל יום שני חברה זקנים הלבושים במדים וכל תפקידם בחיים הוא להחזיק את השלט – "העישון אסור". הינה מטרה טובה לחיות בשבילה.

לראשונה לאחר שבוע וחצי נותרתי פחות או יותר לבד ביפן. אמנם אנחנו כאן הרבה אנשים מטעם החברה, אבל הרוב ממוקם בחלק אחר של טוקיו. החבר שהיה איתי כאן מהיום הראשון, עזב היום לארץ ועכשיו אני אמור להסתדר כאן בכוחות עצמי. אחרי שבוע וחצי שאני שומע וקורא גם על המצב בבית אני מרגיש יותר את הגעגועים ליובל ולאשתי. לדבר במסנג'ר ולעשות קולות למצלמה במשך חצי שעה ביום זה לא ממש מספיק. במיוחד לאחר שקראתי את הפוסט שיובל לא ישן טוב בלילה וקורא "אבא, רוצה אבא..". אני מבין שגם לו קשה העובדה שאני לא שם לידו. לא נורא, נשארו שלושה ימים עד שאחזור ואוכל להחזיק, לחבק ולנשק את שניהם. לכל מי שמכיר אותי ומתגעגע אלי, אני שולח חיבוק חם מיפן הקרירה.