גם כן יומולדת..

אתמול היתה לי יומולדת  27. באמת שלא ביקשתי הרבה. אמרתי לבעלי מההתחלה שאני מבקשת שלא יארגן לי שום מסיבת הפתעה כי באמת שאני לא אוהבת את זה ואין לי כח לבלגן, ולגבי מתנה אמרתי לו שאני הכי זקוקה כרגע לבגדים חדשים וקצת יותר אלגנטים לעבודה, ושמבחינתי הכי טוב שאני אקנה לי בגדים כמתנה ליומולדת. הייתי [...]

אתמול היתה לי יומולדת  27.

באמת שלא ביקשתי הרבה.

אמרתי לבעלי מההתחלה שאני מבקשת שלא יארגן לי שום מסיבת הפתעה כי באמת שאני לא אוהבת את זה ואין לי כח לבלגן, ולגבי מתנה אמרתי לו שאני הכי זקוקה כרגע לבגדים חדשים וקצת יותר אלגנטים לעבודה, ושמבחינתי הכי טוב שאני אקנה לי בגדים כמתנה ליומולדת.

הייתי מאוד מרוצה מזה, כבר הספקתי לנצל אותם בחוכמה, 3 זוגות מכנסיים ו3 חולצות.

אתמול נורא חששתי שהוא לא מתכנן משהו ולשמחתי הוא לא עשה כלום. 

ידיד שלי התקשר אלי ביום ראשון , יום לפני היומולדת ואמר לי מזל טוב, ושאל "נו, איך היה" אמרתי לו שזה רק יום למחרת, והוא אמר לי שהוא כנראה התבלבל. 

שאלתי אותו אם בעלי מתכנן לי משהו, הוא גמגם ואמר שהוא מנוע מלהגיב.

הבנתי ממנו שכן, ונורא התעצבנתי שלמרות שביקשתי הוא כן מתכנן לי משהו.

בעלי הבטיח לי שהוא לא עושה כלום.

 

בקיצור, תכננו לצאת אתמול בערב, לעשות משהו, אולי לצאת עם אמא שלי לחגוג, ודווקא אתמול היה לבעלי איזה משהו חשוב בעבודה שגרם לו להשאר עד מאוחר.

רק ב8 בערך הוא יצא מהעבודה והגיע לקראת 9 הביתה.

במהלך היום כשניסיתי לדבר איתו קצת אז הוא כל הזמן היה עסוק ונתן לי תחושה כאילו שאני מטרידה אותו, אז הפסקתי להתקשר.

מיותר לציין שהתבאסתי מאוד, אני מבינה מצד אחד שיש לו עומס ואחריות בעבודה, אבל מילא חזרת מאוחר, לפחות תביא איזה שוקולד קטן, אפילו תקטוף פרח מלמטה, משהו , כלום.

אחכ ישבנו לראות סרט, נגמר הסרט אמרתי לו שאני עייפה והולכת למיטה.

היה לו חשוב לשבת עוד כמה דקות לעבוד על המחשב, במקום לבוא איתי למיטה.

וכשהוא נכנס למיטה כבר הייתי בשיא הקריזה שלי עליו.

ניחא.

היום בבוקר יובל התעורר ב5 וחצי והיה רעב, אחרי שקם עוד פעמיים בלילה, כנראה כאבי שיניים , וכמובן שאני קמתי אליו , טיפלתי והאכלתי והרדמתי.

ב7 הוא התעורר שוב, ביקשתי מבעלי שיקום אליו כי הייתי גמורה ורציתי לישון עוד רבע שעה (אחרי שהוא ישן ברציפות כל הלילה ובכלל לא שמע כשהאכלתי את הילד במיטה לידו).

הייתי צריכה לבקש ממנו איזה 4-5 פעמים שיקום, ועד שכמעט קמתי הוא נזכר לקום.

ובכה כמובן שהוא עייף..

לא הצלחתי כבר לישון, קמתי לעבודה, התארגנתי.

קבענו שהיום נצא לעשות משהו.

אמא שלי רצתה גם להצטרף.

בצהריים שאלתי אותו מתי הוא מגיע, הוא אמר שהוא לא יודע אבל ישתדל לחזור כרגיל שזה בסביבות 7 וחצי 8 בד"כ

קבענו שנצא.

מ4 אני מנסה לתפוס אותו כדי להגיד לו שישתדל להיות עד 7 בבית, רק ב6 תפסתי אותו, והוא אמר שיגיע רק לקראת 8, שזה כבר לא עוזר לי כי בשעה כזו קשה לצאת עם יובל וזו שעה שהוא מתחיל להיות ממש נודניק.

בקיצור, נהיה מעיק  ומבאס, חוץ מזה שיובלי התחיל לעזוב ידיים ולעמוד, וכל כמה דקות הוא די קרוב להשתטחות על הרצפה וצריך להיות צמודים אליו ולהשגיח, ובכלל, יכול להיות נחמד אם הוא יהיה קצת בבית, יעזור לי עם יובל.

 

אמרתי לו שלא יטרח, הוציא לי את החשק ואת היומולדת הזו מהתחת..

ועדיין , אני מתקשרת אליו ב7 , לשאול מתי הוא חושב להגיע והוא עדיין בעבודה.

לא אכפת לו , לא מעניין אותו , אני מבינה שיש לו לחץ, אבל כשרוצים לתת יחס מוצאים את הדרך לגרום להרגשה טובה, אבל כנראה שזה לא מספיק חשוב לו.

 

מצד אחד אני כועסת על עצמי על זה שאני רוצה שהוא יהיה איתי, אבל מצד שני החברות שלי נתנו לי יותר יחס ואפילו קנו לי בלון קטן וזר פרחים לראש כשנפגשנו אתמול עם הילדים. 

זה הדברים הקטנים האלה שנותנים תחושה טובה ועושים את כל ההבדל.

אני יודעת שהוא תקוע בין הפטיש לסדן איתי ועם העבודה, אבל רבאק, אין לי יומולדת כל יום. וגם אם פישלת תשתדל לגרום לי להרגיש קצת יותר טוב.

לא ביקשתי הרבה, אפשר לתת יחס ולהיות יצירתי, אפילו לכתוב איזה מייל קטן ומרגש, אני לא מדברת על זר פרחים, חבל על הכסף אבל לא יקרה לו כלום אם הוא יקנה לי איזה משהו קטן או יביא איזה פרח, סתם לתת לי תחושה של "הנה, חשבתי עליך למרות שהייתי מאוד עסוק"

אבל הוא לא מסוגל לחשוב על זה לבד.

 

שנה שעברה גם לא ממש חגגתי כי אושפזתי יום לפני היומולדת בבית חולים בגלל IUGR ובגלל הבעיות עם יובל בהריון, אז חגגו לי כשכל המשפוחה באה עם עוגה לחגוג לי למרות שהייתי בדיכאון נוראי.

והנה עכשיו.

שוב דיכאון.

 

טוב.

אין מה לעשות, 

זה מה יש..

עוד יומולדת הלך.